סדר יום מדומיין

לפני בחירות 1999 צץ לאהוד ברק רעיון "הזקנה במיסדרון" - אותה זקנה מטפורית שאין לה מקום אישפוז במערכת הבריאות הקורסת, בגלל ביבי כמובן, ולכן אושפזה במיסדרון. לרעיון קדמה כתבה על בית החולים בנהריה, בשיא עונת השפעת בה תמיד יש כמה מאושפזים גם במיסדרון. מאז "קרסו" בתי החולים מספר פעמים בהתאם למאבקי התקציב, תמיד המדינה "אשמה" בקריסה, לא חלילה הרופאים שהשתלטו לחלוטין על צמרת השכר בשרות הציבורי זה כמה עשורים כשהשיאנים שבהם מרוויחים כדי פי שתיים מהרמטכ"ל, למשל.  אפשר להגיד על ברק הרבה דברים אבל אי אפשר ליטעון שהוא באמת דאג "לזקנה במיסדרון".  לאמת ששרותי הרפואה בישראל הם מהמתקדמים בעולם, שתמותת התינוקות מהנמוכות בעולם אורך החיים מהגבוהים בעולם לא היה מקום במצג "הזקנה במיסדרון" והרפואה הקורסת.  לאהוד ברק עצמו הדביקו את "יש רעבים בישראל", כולל, כמובן, כתבות בתקשורת על אנשים שמחפשים אוכל בפחי אשפה עד כדי שאהוד ברק הורה במערכת הבחירות של שלהי 2001 לאתר את הרעבים ולדאוג שיהיה להם מה לאכול. הרעבים והאוכל נעלמו יום לאחר הבחירות.

מספר הילדים "העניים" בישראל מככב בכל מערכות הבחירות, בסוף 2011 זה היה כל ילד שלישי עני בישראל, כך ב 2012, 2013 ולפני שבוע. לפחות אין התדרדרות. כמעט כל הילדים העניים בישראל שייכים לשלושה מיגזרים - חרדים, בדואים, בעיקר מהפזורה שבנגב, וילדי עולים מאתיופיה. לפחות לגבי הבדואים והחרדים מדובר לא בהזנחה של המדינה או אדישות אלא באורח חיים מסויים, בהעדפות חברתיות מובהקות של אותו ציבור ובחוסר זכות של המדינה להתערב באותו אורח חיים.   

יאיר לפיד המציא את "איפה הכסף" ואת "מעמד הבניים המתרסק". הכסף אצל החרדים והצבא המפוטם בטובות ההנאה של ישראל ומעמד הביניים פשוט "לא גומר את החודש". האמת היא, כמו שכתב סבר פלוצקר ביום שישי האחרון במוסף ממון של ידיעות, של- 80% מאזרחי ישראל טוב יותר מל-80% מאזרחי אירופה, שישראל שוברת את שיאי העולם בהחלפה ושידרוג סמארטפונים (ברור לכן למה קשה לגמור את החודש) ואפילו במדדי יוקר המחיה אנחנו אמנם יקרים קצת יותר מגרמניה אבל זולים מרוב אירופה. מדד יוקר המחיה, להזכיר, כולל את מחירי הדיור. יאיר לפיד העלה לסדר היום את "השמנת" בצה"ל. התקשורת דיווחה על תנאי שכר מופלגים. לקצינים, על מסיבות "יקרות" ועל שיפוץ בריכת שחיה בבסיס חיל אוויר בעלות של, שומו שמיים, רבע מיליון ש"ח. הרי עלות הכשרתו של טייס היא כמה עשרות מיליונים וטייס שמוכן להאריך את הקבע שלו בשנה, טייס אחד, חוסך יותר מרבע מיליון ש"ח לחיל האוויר. מה לא סיפרו לנו - שבחברת החשמל, שחייבת 70 מיליארד שקל לציבור, יש פי עשרה מועסקים מסך אלופי המשנה בצה"ל וששכרם עולה על שכרם של אלופי המשנה. בסוף יאיר לפיד לא הביא כסף משום מקום אלא רק הוציא, לא בתבונה, את הכסף שהיה. לא צמיחה, לא השקעות וכן גירעון גדל, מחירי הדיור התייקרו ומעמד הביניים שהתרסק לגמרי, אליבא דיאיר לפיד בבחירות הקודמות - נעלם מסדר היום הציבורי. במהירות רבה שכחנו את דוד לוי או עמיר פרץ שהגיעו לממשלה כלוחמים בעוני ומצאו נחמה במשרד החוץ או הביטחון.

למה כל הסיפורים האלה - כי סדר היום במערכות הבחירות הוא מדומיין, לא התכתב כרגע עם הבעיות האמיתיות של ישראל, בנוי על ספינים ומצגת מעוותת של עובדות ולא עוסק בבעיות האמיתיות של ישראל לתקופה הקרובה - לדעתי מפני שלרוב הפוליטיקאים אין תשובה מניחה את הדעת.  שמעון פרס לא יאכיל ולא האכיל מעולם בעבר רעבים, ציפי ליבני לא תדאג לזקנה במיסדרון ולעולם לא מצאה באמת זמן לעסוק בעינייני חברה ועוני, בוז'י הרצוג לא יצמצם את אחוז הילדים העניים בישראל וכולם ביחד ספק אם יצליחו לדחוף קצת למטה את מחירי הדיור. יש להם בעיה - עם הכלכלה תשגשג כוח הקניה ידחוף את מחיר הדיור למעלה ירצו או לא ירצו - אם יהיה משבר כלכלי יאשימו אותם באבטלה ולא יתרשמו מירידת מחירי הדיור. היום הבעיה העיקרית של ישראל אינה הכלכלה ולא העוני - בשני התחומים ישראל עשתה רבות. הבעיה העיקרית של ישראל במישור הפנים היא השחיתות, הבירוקרטיה והמישפטיזציה של המערכות .

מה הבעיות האמיתיות של ישראל במישור הגיאו פוליטי - התפוררות המדינות הערביות, דעיכת הכלכלות המקומיות, התפשטות והשתלטות האסלאם הרדיקלי על החברות במזה"ת בתהליך שכבר נושק לגבולותינו - באופן ספציפי עתידה של ירדן, הרשות הפלשתינית, הגרעין האיראני, הסכסוך שלנו עם הפלשתינים והנטיה בעולם להתייחס אליו כבועה שאינה נגועה ומושפעת מהבעיות האזוריות האחרות, התחדשות המלחמה הקרה, האנאכרוניסטיות של האו"ם כמוסד שכבר לא מייצג את השיקלול של הכוחות העולמיים החדשים והשינויים הדמוגרפיים באירופה.

אין פוליטקאים שמדברים ברצינות על השחיתות כבעיית יסוד, על הבירוקרטיה ועל המישפטיזציה - מסובך מדי לרוב האזרחים שקל להלעיט אותם בדו"ח העוני של .... השד יודע מי.  במישור הגאופוליטי יש כרגע שני פוליטקאים שנוגעים בבעיות האמיתיות, מדברים עליהן ומציגים גישה וכיוון - שניהם מבחינתי מהפח אל הפחת. נפתלי בנט מדבר על ארץ ישראל השלמה, כמעט חזון ישראתין של קדאפי, שהופך את ארצנו למדינה דו לאומית.  אביגדור ליברמן מדבר על "הסדר אזורי" עם מדינות שרובן לא קיימות כמדינות (עיראק, סוריה, לבנון, לוב, תימן וסודן) והאחרות רואות בסוגיה הפלשתינית את האחרונה בדאגותיהם. במאבק לחיים ולמוות מול הכוח העולה של האסלאם הרדיקלי אין למדינות הערביות האחרות אלא הברירה לאמץ להן את העמדות הכי קיצוניות נגד ישראל, גם אם במחשכים שתוף הפעולה הוא הדוק ככל שניתן להעלות בכלל על הדעת. ירדן, כדוגמא, מאמצת עמדות הצהרתיות מקצינות כלפי ישראל אף יותר מהעמדות הפלשתיניות כשבמחשכים היא מקיימת אתנו ברית אסטרטגית הדוקה.  הדבר האחרון שמדינות האזור צריכות זה וועידה בין לאומית בנושא הפלשתיני שמאלצת אותם לנקוט עמדה בנושא שולי מבחינתם אך מתסיס ומאיים על שלומם. הרי שלושה ראשי מדינות, עבאללה הראשון מלך ירדן, אנואר סאדאת נשיא מצרים ויצחק רבין ראש ממשלת ישראל נרצחו על רקע ניסיונות השלום וההתפייסות כשהמזה"ת עוד היה יציב - האם נשיא מצרים צריך להתעסק או יכול להתעסק בסוגיה הכי לא פופולרית וההכי שנויה במחלוקת במצרים כעת, כשהוא נתון במאבק לחיים ולמוות באסלאם הרדיקלי - האחים המוסלמים ודאע"ש על שלוחותיו?

לצערי אין אף פוליטיקאי שמציע דרך שלישית - יוזמה חד צדדית ישראלית לעיצוב חד צדדי של גבולות ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בלי שלום, אולי אפילו בלי מו"מ, כך שרוב הפלשתינים ימשיכו לחיות בשילטון עצמי משלהם, בכעין מדינה אפילו אולי מוכרת בעולם,  כשכל השליטה הביטחונית עליהם ועלינו בידי צה"ל.  כרגע סדר היום של הבחירות הקרבות ובאות הוא ספין אחד גדול ומדומיין.