במערכת הבחירות חסרה תשובה לבעיות של מדינת ישראל - זה מדבר על "מעמד הביניים המתרסק" למרות שמצבו של מעמד הביניים בישראל לא רע באף מדד אובייקטיבי, אולי במדד המילקי של ברלין. זה קורא ל"מיפלגה חברתית" למרות שאין לישראל מה להתבייש בתקציבי הרווחה והטיפול בעוני - למרות שאפשר לעשות יותר בטיפול בעוני. השלישי מדבר על "משילות" כי אין לו סדר יום אחר, הרביעי מדבר על "התהליך המדיני" למרות שאף אחד לא יכול לקבל את דרישת הבסיס של אבו מאזן - זכות השיבה וקבלת החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"מ מ 12/12/1948 הקוראת לישוב כל הפליטים "במקומות מהם גורשו".
מפלגת "הבית היהודי", היחידה שמציעה דרך ממש ברורה, מציעה מדינה דו-לאומית עם רוב יהודי שגם אם נקבל את התחזיות הדמוגרפיות האופטימיות מדברת על מדינה עם 33% תושבים שווי זכויות שאו שונאים את היהודים או שונאים את מדינת היהודים או, במיקרה הכי טוב, לא מוכנים להשלים עם הגדרתה כמדינה יהודית. בסוף מדובר על עימות מתמשך ורצוף תוך כירסום בלתי פוסק בדמוקרטיה הישראלית מבפנים ומבחוץ. הבה נתאר לנו 40 חברי כנסת ערביים כשותפים בקואליציות, באינטריגות הפוליטיות ובהמשלת ישראל למדינת אפרטהייד בסיגנון חנין זועבי או אחמד טיבי, להבדיל, כדי להבין את עומק הסתירה שתיווצר בין "יהודית" ל"דמוקרטית" - שני המושגים לא יוכלו לדור בכפיפה אחת במדינתו של נפתלי בנט.
אריק שרון הוביל בשעתו דרך שלישית - כזו שלא הבטיחה שלום כמו השמאל המשיחי אך גם לא חתרה לארץ ישראל שלמה כמו הימין - הדרך החד צדדית לעיצוב מתמשך של גבולות ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ביוזמה ישראלית שאינה תלויה בגחמותיו וחזונו של אבו מאזן. דרך שאינה מבטיחה שלום ויש בה סיכונים ביטחוניים רבים במישור הטקטי אבל יש בה תשובה להישרדות מדינת ישראל כאן באזור כמדינה מקובלת בין העמים השומרת בקנאות גם על זהותה היהודית וגם על משטרה הדמוקרטי ומכילה בהצלחה את מיעוטיה גם אם הם חולקים על דרכה. מטיבעה של יוזמה שהיא מאלצת את כול המעורבים להתייחס אליה ולרוב גם להתיישר על פיה. ההתנתקות מעזה כדוגמא. הדרך הזאת דעכה יחד עם שקיעתו של אריק שרון, ניזנחה על ידי אהוד אולמרט שחזר לנסות את כוחו ב"תהליך השלום" וציפי ליבני שריסקה את מפלגת "קדימה", הפלטפורמה הפוליטית של הדרך החד צדדית, לאסופה של עסקנים שמחפשים את עצמם.
נכון שיש המציגים את ההתנתקות כ"סיוט ביטחוני". אין לנו מושג מה היה קורה אילו נישארנו ברצועת עזה . אני לא יודע אבל אני לא מסוגל לדמיין אלא צורות שונות של "סיוט" ביטחוני שהרצועה מייצרת ותמיד יצרה למדינת ישראל. המזה"ת כולו הוא סיוט אחד גדול ובסופו של יום ולכל המרחב יש חזון משותף - הוא היה שמח לו היינו נעלמים מכאן. לכן תמיד יהיו דרכים יצירתיות לאיים על ביטחוננו ולנו תשובות יצירתיות לא פחות.
אני לא רואה אף מפלגה היום ש"מתכתבת" עם בעיית היסוד של ישראל - הסכסוך עם הפלשתינים - ומציעה דרך ישימה גם אם ולמרות ש"השלום" עצמו בלתי אפשרי. שלום שלא מתכתב עם מדינת היהודים וארץ ישראל השלמה שאינה מתכתבת עם המשטר ה"דמוקרטי" של מדינת היהודים. לכן הבחירות לא מייצרות וויכוח ציבורי אמיתי ומרדדות את הוויכוח לשתי אפשרויות לא קיימות והכל וויכוח אישי וסיסמאות סרק. לכן אני רואה בבחירות הבאות בעיקר אובדן דרך ולא מאבק על דרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה