הפסקת האש השברירית שהושגה הבוקר עם החמאס בתיווך מצרי היא ההבנה הראשונה בינינו לפלשתינים בעידן פוסט האביב הערבי. יש להפסקת האש הזו רובדים רבים ומורכבים ואנסה לסכמם.
* החמאס
החמאס בעזה היה ממוקד בעבר במינוף הלחימה בעזה כדי להשתלט על דעת הקהל הערבית, המערבית ובכלל, כדי להעצים את חוסר הלגיטימציה של "המשטר הציוני" וליצר תנופה מדינית ומשפטית נגד ישראל דוגמת דו"ח גולדסטון - הישגים שמבחינתו מצדיקים את המחיר. החמאס בעזה מצא עצמו ב 'צוק איתן' מבודד מדינית, לא הצליח להשתלט ולעורר גל של סערה ציבורית בעולם הערבי נוכח זוועות דאע"ש בעיראק ובסוריה, הלחימה המתרחבת בלוב, ושער מרעין בישין של העולם הערבי. גם המחאות בעולם המערבי היו מזעריות, כדי אחוזים בודדים מהיקף המחאות ב"עמוד ענן" בשלהי 2012 וזניח ובטל בשישים מהאפקט הבין לאומי של "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון או סערת ה"מאווי מרמרה". מועצת הביטחון של האו"מ אמנם דנה במצב אבל לא הנפיקה שום החלטה בנושא. הליגה הערבית אפילו לא התכנסה, הקוורטט לא התכנס ומנהיגים פוליטים חשובים בעולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, אמנם קראו לאיפוק, הזהירו ממבצע קרקעי אבל תמכו או הבינו את עמדת ישראל וזכותה להגן על עצמה - כולל הנשיא אובאמה אתמול בערב שעון ישראל.
התקשורת העולמית שהוציאה מכאן כבר מזמן את הכתבים הבכירים שלה, צימצמה מאד את סיקור המבצע וה"זוועות" מעזה נוכח העיסוק המקביל בהרבה מאד אירועים קשים יותר וקריטיים בעולם בכלל, למשל אוקראינה, והמזה"ת בפרט. בסך הכל הסיקור היה גם הרבה יותר מאוזן ומבין מבעבר והשילוב של סיקור מצומצם יותר ומאוזן יותר גרם לכך שדעת הקהל העולמית לא נאחזה בתזזית וצונאמי אנטי ישראלי. החמאס נדחק ממרכז התודעה העולמית לשוליה הזניחים.
אפשר לסכם שהחמאס לא הגיע לשום הישג צבאי שהוא מעבר לעצם הירי עצמו, לא הצליח להשתלט, כמו בעבר, על סדר היום של הרחוב הערבי, לא יצר גל אנטי ישראלי בעולם ולא הצליח לגייס אהדה ותמיכה מדינית - החמאס גילה בדרך הקשה שהוא חסר מנופים פסיכולוגיים ומדיניים, מבודד ולא מעסיק יותר את העולם בכלל ואת האזור בפרט - יש צרות אחרות. יש המדברים על הסבב הבא - בתנאים האלה, לא דווקא הצבאיים אלא המדיניים והתיקשורתיים שמעצבים את תודעת הסיום של המבצע, החמאס הוכה עד כדי חוסר יכולת להסביר את המחיר הכבד וחשש כבד מהמבצע הבא. גם אם יש דימיון פיזי באופן הסיום של מיבצע 'צוק איתן' למבצעים קודמים אין שום דימיון בסביבה המדינית והתיקשורתית ביחס לעבר.
* הרשות ואבו מאזן
הרשות התגלתה כבעלת רלבנטיות מועטה לאירועים בעזה. כמו החמאס גם אבו מאזן גילה ש"הסכסוך" כבר לא מרכז העולם ולא מרכז התודעה במזה"ת. יתר על כן ברור לגמרי שהקהיליה הבין לאומית, בעיקבות דאע"ש בעיראק והירי הגחמתי מעזה על ישראל, בשלה ומבינה את העמדה הישראלית לגבי סידורי ביטחון בביקעה ובגדה יותר מאי פעם. לעמדתו הוותיקה של אבו מאזן ששטח הרשות חייב להיות נקי מכל נוכחות צבאית או ביטחונית ישראלית אין יותר תמיכה בעולם. אבו מאזן גילה שהוא צריך לחיות עם סידורי הביטחון הישראלים (גם לטובת עצמו ומשטרו) מצד אחד ועם החמאס מצד שני. הוא ביטא הבנה זו בועידת התיאום הערבית בג'דה ב 18/06/2014 כשגינה את מעשה החטיפה באלון שבות ונוכח שרי החוץ הערביים אמר שהתיאום הביטחוני עם ישראל ימשך "כי זה אינטרס פלשתיני". כדי לחדש את הרלבנטיות שלו מנסה אבו מאזן, שחיפש עד לאחרונה סיבות להכשיל את המו"מ עם ישראל, למצוא עילות לחדש את המו"מ - דווקא הוא.
* מצרים ו"ציר היציבות"
הסכם הפסקת האש הוא הפעם הראשונה שמה שמתהווה ומכונה "ציר היציבות" המורכב ממצרים, ערב הסעודית, חלק מנסיכויות המפרץ, ירדן וישראל מנפיק הבנה מדינית משותפת שנועדה לחזק את היציבות האזורית והתיאום בין חברות הציר ולא להחליש את ישראל או לחזק את החמאס כמו בהבנות "עמוד ענן" או בכלל בעבר. הפסקת האש היא למעשה תכתיב מצרי לחמאס, בהבנה והסכמה ישראלית, שנועד גם לחזק את מעמדה המקרטע של מצרים בוושינגטון ושהושג, לכן, עוד לפני שג'ון קרי, מזכיר המדינה ההזוי של ארה"ב, מגיע לאזור. את הקרדיט על ההסכם תקבל מצרים ולא ארה"ב או ג'ון קרי. יתר על כן הסכם הפסקת האש הפך את תורכיה היריבה, גורם מתסיס ותומכת 'האחים המוסלמים', ללא רלבנטית להסכם, ליחסים עם החמאס ו/או הרשות ואת מאמצי החיזור של חאלד משעל ואבו מאזן בתורכיה למיותרים, לשביעות רצונה של ישראל.
אפשר לומר שהסכם הפסקת האש הוא הישג בולט ראשון ל"ציר היציבות" האזורי וערובה לריסון החמאס גם בעתיד. ההסכם עם מצרים החליש, ללא שום ספק, את הפרופיל הבין לאומי של אבו מאזן ושינמך אותו ממי שאולי יביא שלום בינינו לפלשתינים למי שמצופה ממנו שיביא ל"שלום" בין הפלשתינים לבין עצמם לפני כל התקדמות ב"סכסוך" עצמו.
* ישראל
ישראל יצאה מהמאבק עם החמאס עם נזקים מועטים בחומר ובדמים. העם הפגין קור רוח ונכונות להמשיך בלחימה ולא התגלו בו סדקים - תאורית "קורי העכביש" של חסן נאצראללה שאומצה על ידי החמאס התנפצה לרסיסים. ישראל התגלתה כמדינה שקולה, אחראית ובמלוא עוצמתה הטכנולוגית והצבאית כמי שיש לה מענה לאיומי הסביבה מפעולות טרור וחדירה פשוטות ועד ירי טילים מסיבי, הנשק האסטרטגי האזורי שמאיים למשל על חלק גדול מנסיכויות המפרץ. העוצמה הפכה למקור מייצב למי שמשתף פעולה עם ישראל ולכל מי שמנסה לפעול במזה"ת. ישראל התגלתה כמי שיכולה לא רק לפעול בעזה נגד החמאס אלא גם כמי שיכולה לגשר בין מצרים לארה"ב ולהוות נקודת משען מסוימת לדיפלומטיה המערבית והערבית כאחד. התפיסות הביטחוניות של ישראל באשר ליציבות האזורית בכלל ולסכנה שבהשתלטות גורמים מוסלמים סוררים על כל שטח שיפונה זכו לאישור מוחץ והגחיכו את "תוכנית הביטחון" של ג'ון קרי שעוצבה לפני פחות מחצי שנה.
לסיכום ישראל, מצרים ו"ציר היציבות" יצאו מחוזקים ומגובשים מ"צוק איתן", החמאס מבודד תיקשורתית ומדינית, מעמדו של אבו מאזן ניפגע ותורכיה שוב נידחקה מהמשחק - זמן מצויין להפסקת אש כי ספק אם אפשר להגיע ליותר, בטח לא להרבה יותר. מרגע ההכרזה המצרית על הפסקת האש כל חידוש ירי מצד החמאס מסבך בעיקר וכימעט רק אותם. אנחנו יכולים להמשיך עם גיבוי ולגיטימציה נוספת ככל שידרש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה