סוף עידן המשיחיות

מאז ועדת קינג-קריין שביקרה כאן ב 1919 , כאשר היו בארץ כ- 80 אלף יהודים ופחות מחצי מיליון ערבים, כלומר יותר מפי שש ערבים לעומת יהודים, ושהמליצה, איך לא,  להגביל את התיישבות היהודית בארץ ולהעביר את המנדט על ארץ ישראל מהבריטים לארה"ב, היו מעל ל 100 ניסיונות בינ"ל רציניים למצוא "פתרון" לסכסוך. מאז תחילתו התנגדו ערביי הארץ בכל מאודם להצהרת בלפור, המועמרה - המזימה הגדולה בלשונם, שבה, לתפיסתם, הבטיח עם חסר כל זכויות וזיקה לאזור, האימפריה הבריטית, ארץ לא להם, פלשתין, לעם שלא קיים - היהודים.  היוזמה האחרונה שבהם, יוזמת קרי, דיברה על הסכם שלום סופי, קץ הסכסוך והתביעות ההדדיות על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. בסוף, גם בתנאים הכי מפליגים לטובת הפלשתינים, הם צריכים להסכים ש 80% ממה שהם חושבים כמולדתם ההיסטורית, יהיה שייך, בהסכמתם וחתימתם, לעם אחר שגזל אותה מהם  והם, לתפיסתם בעלי הבית המקוריים, צריכים להסתפק במדינה זעירה בפחות מ 20% ממולדתם ההיסטורית.  בהינתן העובדה שאף עם לא נותן גושפנקה רישמית לגזילת אדמותיו בידי אחרים, גם אם בליבו הוא מבין את המציאות - הוא לפחות שומר על החלום. הרי גם אנחנו, היהודים, מעולם לא השלמנו עם הגלות ועם העובדה שאדמתנו לא בידינו גם אם תקופות ארוכות מאד, מאות שנים, לא עשינו דבר לממש את זכותנו עליה.  

כמעט מאה שנים שולטת המילה "שלום" , במובן סוף הסכסוך, בשיח המדיני שלנו  ובעולם ה"שלום" הוא נקודת היחוס. מדינות מגנות או תומכות במהלך מדיני כזה או אחר, בהקשר לסכסוך ועד לאחרונה בהקשר של המזה"ת כולו, כי הוא "מועיל" או "לא מועיל" לשלום. וויתורים רבים נעשו כדי "לקדם את השלום" והציבור הישראלי נחלק בין "אוהבי שלום" בעיני עצמם ל"אויבי השלום" (ביטוי של יצחק רבין).  

הציבור הפלשתיני מצידו דיבר על כמה עקרונות מהם לא מש ולא זז שלא נתנו שום סיכוי ל"שלום" במונח של סוף הסכסוך. ראשית המושג "שלום צודק ובר קימא". צדק מבחינתם הוא החזרת  'האדמות השדודות' וביטול תוצאות ה"מועמרה" המזימה הגדולה - היא הצהרת בלפור. שנית - זכות השיבה - או המושג המכובס 'החלטה 194', החלטת העצרת הכללית של האו"מ מ 11/12/1948 הקוראת להחזיר את כל הפליטים הפלשתינים "למקומות מהם גורשו" ולשלם להם פיצויים על הנזק שניגרם להם בתנאי שיתחייבו "לחיות בשלום עם שכניהם" . שני המושגים - "שלום צודק ובר קימא" ו"בהתאם להחלטה 194 של האו"ם" מופיע בכל מסמך פלשתיני שעוסק בסכסוך, בסיומו או בפיתרון בעיית הפליטים כולל מסמך ג'נבה.  כשאבו מאזן נימק בראיון לוושינגטון פוסט, ב 27/05/2009 מדוע סירב להצעותיו הנדיבות של אהוד אולמרט מנובמבר 2008 הוא ענה בין השאר שהוא סירב להכיר בישראל כמדינה יהודית כי ההכרה  "תמנע שיבה המונית של פלסטינים" חד וחלק.

מתוך מערכת תפיסות "מכוונות שלום" ניקלעה ישראל, לא פעם, לסתירות פנימיות ולמהלכים שרק דירדרו את יחסינו עם הפלשתינים - הדוגמא הבולטת היא החמאס. מהעולה לעיל ברור שאין הבדל אסטרטגי בין אבו מאזן שמדבר על "שלום צודק ובר קימא" ועל ישום "החלטה 194" לבין החמאס הקורא בפשטות וחוסר תיחכום ל"שחרור פלשתין מהים עד הנהר", אגב קריאה אותה משמיעים רוב המפגינים נגד ישראל ממש בימים אלה באירופה. אלא שאנחנו הגדרנו את החמאס כ"אויב השלום" ולכן אינו יכול להיות פרטנר למו"מ עם ישראל שכותרתו שלום כשאין שום מו"מ אסטרטגי אחר בנימצא עם הפלשתינים. ישראל טוענת כלפי אבו מאזן שממילא אינו שולט על מעל למחצית הפלשתינים וכשהוא משתף את החמאס בממשלתו ישראל מבהירה שאי אפשר להיות בעד שלום עם ישראל וגם לשתף את החמאס - כאילו שאבו מאזן בעד שלום עם ישראל. יש אמנם משמעות טקטית לעמדות החמאס מול עמדות הפת"ח אבל אין הבדל אסטרטגי. שניהם שואפים, כמו כל העם הפלשתיני, להשמיד את מדינת ישראל ואם זה בלתי אפשרי להחיות את חלום ואת משאת הנפש של חיסול ישראל בחינוך, בשיח ובקהיליה הבין לאומית. הרי בהסתה אין הבדל של ממש בין אבו מאזן לחמאס. כמו שאמר משה דיין בהספד על קיברו של רועי רוטנברג ב 29/04/1956 "כי תישמט החרב מידנו - וייכרתו חיינו". סביר להניח שלו תיווצר ההזדמנות לחסל את מדינת ישראל לא יתגלה שום הבדל בין החמאס, לפת"ח ולרוב ערביי ישראל.

מכאן יש כמה מסקנות - א. השלום  כסוף הסכסוך הוא משיחי: - ב. את חיינו כאן מאפשרת רק החרב וכך יהיה עוד שנים רבות עד שהאזור יעבור שינוי היסטורי מעמיק לכיוון חברה פתוחה ואזרחית יותר, תהליך שישראל לא ממש יכולה לייצר או לעצב.: - ג. שהדבקות ב"תהליך השלום" באה על חשבון צורות רבות ואפשריות של "ניהול הסיכסוך" שהרי בחברה הערבית והמוסלמית של המזה"ת יש שימוש במושגים כמו "הודנא" ו"תהדיה" שמאפשרת שיתוף פעולה טקטי זמני, שיכול לקחת עשרות ומאות שנים, גם כשיש תהום אסטרטגית שאי אפשר לפותרה כעת.

החמאס הרי הציע לישראל "הודנה" לעשרות שנים במחיר בלתי סביר אבל כמעט זהה לדרישות של אבו מאזן ל"שלום" - שלום שלמעשה הוא 'הודנה'. יאסר ערפאת סירב לחתום על הסכם "קמפ דיוויד 2", באוגוסט 2000  מול אהוד ברק, בגלל המשפט  שההסכם מהווה את "סוף הסכסוך" בין ישראל לפלשתינים. לכן אין הבדל בין החמאס לפת"ח אלא במינוח. זה משתמש במינוח דתי מהמקורות ופונה לאסלאם וזה במינוח "מערבי" ופונה לקהיליה הבין לאומית ושניהם מדברים על הסכם שיחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית וישאיר את "הסכסוך" באופן עקרוני, פתוח להמשך.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז ממשלת אולמרט וכישלון תהליך אנאפוליס משלהי 2008, חודרת המציאות למשיחיות השלום - מאז ניתפס עצם המו"מ עם הפלשתינים כמהות בפני עצמה, מו"מ שכולם מבינים לא יוליך לשלום אבל חשיבותו, גם תחת הכותרת "תהליך שלום", בניהול הסכסוך. לכן מנסים, בעיקר הפלשתינים, להגיע דרך המו"מ לא לסופו המשיחי אלא להישגים טקטיים בניהול הסכסוך - עצירת הבניה, שחרור אסירים, הטבות כלכליות והסרת חסמים ומחסומים.  הגיע הזמן לוותר על "תהליך השלום", להפסיק להיות משיחי והזוי ולהתחיל לדבר על "ניהול הסכסוך" לטובת שני הצדדים במסגרת שלא תפתור את הבעיות העקרוניות אבל תאפשר סוג של דו קיום לעמים בלי שלום. זה קורה עם ערביי ישראל, זה קורה עם ערביי הגדה וזה יכול לקרות עם ערביי עזה תחת הכותרת "הודנה" ו"תהדיאה" אפילו כשהחמאס שולט שם. הרי גם בימים אלה אנחנו מתאמים העברת מזון ומים לעזה, מספקים חשמל, מסייעים רפואית ותקופות מסויימות החמאס, הוא עצמו, פעל נגד יורי רקטות מעזה. אפשר לנהל את הסכסוך בצורה מציאותית, להנמיך את הלהבות וללבות את התיקוות בלי ההזיות המשיחיות של "תהליך שלום" - של או הכל או לא כלום שתמיד משאיר אותנו בלי כלום. על ניהול הסכסוך בפרק הבא.