המצב בעזה הוא מצב קלאסי ללא מוצא עם או בלי החמאס. למרות שיעורי הילודה הפוחתים בעזה הצפיפות גדלה כל הזמן. מצב התעסוקה והפיתוח הכלכלי מתדרדר ברציפות והעוני מתרחב. הלגיטימיות של החמאס דועכת במהירות. עד לפני מספר שנים נהנה החמאס מגיבוי מצרי, מסיוע כספי איראני, מפיתוח כלכלי מוגבל בכסף קטארי, מקשרים דיפלומטיים בלתי רישמיים עם אירופה, מתמיכה מבצעית סורית ומדינית תורכית. היה מי שיכל לתווך, היה מה להפסיד והיה איך להמשיך הלאה בלי לסכן הכל.
כרגע עזה היא בור שחור. מצרים מטילה מצור קשה, סוריה ואיראן מונעות סיוע כי החמאס תמך במרד הסוני נגד המשטר בסוריה, כסף קטארי לא יכול להבקיע לעזה בגלל חרם הבנקים המצריים והפלשתינים (חרם אמיתי). החמאס בעזה ניסה לשבור את המילכוד דרך ממשלת האחדות הפלשתינית ולחסות בצל הלגיטימיות של אבו מאזן. בלי קשר לעמדת ישראל האחדות הפלשתינית הפכה למאבק בין החמאס שניסה לשפר את מעמדו בגדה לאבו מאזן שניסה לדחוק את החמאס מהשלטון בעזה. לממשלת האחדות היה סיכוי קטן כי היא עירערה את המשילות של אבו מאזן בגדה ואת המשילות של החמאס בעזה וניזקה, מבחינת הפלשתינים, היה מרובה מתועלתה. חטיפת שלשת תלמידי הישיבה באלון שבות ב 12/06/2014 (מי עוד ממש זוכר), הייתה ביטוי להתכרסמות שלטון הפת"ח בגדה. בעזה עצמה מאויים שילטון החמאס לא רק מהחתרנות של אבו מאזן מצד אחד אלא מארגונים סוררים המאתגרים את משילותו שביכולתם למרר את חיי העזתים ואת חיינו אך לא באמת לשלוט על האוכלוסיה, אפילו לא על נתח קטן ממנה.
חמור מכך, תושבי רצועת עזה הוכיחו כמה פעמים בעבר שבדילמה בין פיתוח כלכלי, שיפור רמת החיים ואיכותם לבין מאבק הרסני וכמעט חסר תועלת בישראל יצר ההרס העצמי גובר - למשל פרשת החממות בגוש קטיף, שדה התעופה בדהניה, מיזמי תיירות לישראלים ותיירים בחופי עזה הניפלאים, יצוא חקלאי מעזה דרך נמל אשדוד, שיתוף רפואי עם הרפואה הישראלית - הכל הושלך מעבר לגב לטובת המאבק הניצחי בישראל. אם הייתה יצירתיות ויצרנות בעזה היא שועבדה כולה ולחלוטין למנהרות, יצור טילים ואמון לוחמים לעימות הבא עם ישראל. ההתנגדות הפכה בעזה, לאסונם, לדרך ותכלית החיים.
במצב הזה שרצועת עזה במצור, גם של המצרים, האבטלה גואה וכך העוני, ללא לגיטימציה, ללא ביטוי פוליטי וללא תמיכה החמאס מסוכן יותר מאי פעם, עם הגב לקיר כשאין לו דבר להפסיד וכמעט בכל תסריט שיסיים את "צוק איתן" יש לו מה להרוויח, לפחות כמי שמחזיק את המפתח ליציבות בידיו. בכל מיקרה המצב בעזה לא יכול להשאר כמו שהוא - עני, אלים וחסר מוצא. מה ישראל צריכה לעשות? להשתדל לייצר התחלה חדשה לעזה והפעם בשיתוף מצרים, סעודיה וקטאר (אולי אפילו תורכיה) בתוכנית משותפת אחת.
האינטרסים האסטרטגיים של ישראל די ברורים.
א. לעודד משילות פלשתינית בגיבוי ערבי ובינ"ל בעזה בשיתוף פעולה עם מדינות ערביות כשהשעה בשלה לדחוק את החמאס ולמנף את אבו מאזן. כבר עכשיו מוכנה מצרים לפתוח את מעבר רפיח לעזה אבל רק אם ינוהל ויבוקר על ידי אנשי אבו-מאזן והרש"פ שכבר כעת משלם משכורות ל 70,000 מפקידיו בעזה. קטאר מוכנה, בשיתוף והסכמה מצרית לממן את שיקום הרצועה. אגב הסכמה מצרית לפעול עם קטאר היריבה אינה דבר של מה בכך.
ב. לפתוח לעזה אפיקים וערוצים ליצוא ויבוא של סחורות ושרותים שאינן תלויים רק בנו או במצרים. האלוף במילואים גיורא איילנד, לשעבר ראש המל"ל, הציע אחרי פרשת המאווי מרמרה ב מאי 2010 להסמיך את תורכיה לנהל קו ספנות מנמל תורכי לעזה וחזרה ומאותו נמל לשאר העולם כשהאחריות היא על התורכים. אם יש בעייתיות עם התורכים זה יכול להיות קו ספנות מיוון או כל מדינה שתיטול אחריות על הקו. צריכים להתפתח בעזה אינטרסים של יצור ויבוא ופיתוח הכלכלה והסיכון חייב להילקח בעיקר נוכח השיפור העצום ביכולות של ישראל להמודד עם האיומים מעזה. יתכן בשלב מאוחר יותר אפשר יהיה לחשוב על חידוש הפעולה משדה התעופה בדהניה למדינות מסויימות ומוגדרות במערב אירופה.
ג. לאפשר למדינות כמו קטאר, איתה ניתן להגיע להבנות מתחת לשולחן, להשקיע ולפתח את הרצועה גם במחיר הסיכון שחלק מהבטון והברזל ילך ליצור רקטות או בניית מנהרות. חייבים לייצר אלטרנטיבה לאוכלוסיה העזתית כי חוסר אלטרנטיבה היא האיום הקשה מכל.
ג. לסייע לעזה לייצא תוצרת דרך נמל אשדוד - כבר נעשה בעבר.
ד. לעודד אוניברסיטאות זרות ולתת להם ביטחונות מתאימים לפתוח שלוחות בעזה כדי לייצר אופק מיקצועי והשכלתי לתושבי עזה ולהרחיב את האפשרויות מעבר לעוני והמצוקה המקומית.
ה. לסייע לתושבי עזה לצאת מהרצועה, דרך ישראל והנתב"ג, לכל מקום בעולם שמוכן לקבלם מראש. עידוד ההגירה מעזה ומתן הזדמנות להגר יכולה להשפיע משמעותית על רמת היאוש וחוסר התיקווה ברצועה ובטווח האסטרטגי הארוך גם לשנות את משוואת הסכסוך בינינו לפלשתינים. למשל ההגירה הפלשתינית מהגדה הנמיכה מאד את התסיסה של צעירים ברשות ואת רמת התיסכול וחוסר המוצא מהמצב.
ה. למסגר את כל הצעדים האלה ונוספים כתוכנית מקיפה מעוגנת בהבנות חשאיות וגלויות בין ישראל, מצרים, הרש"פ, קטאר, סעודיה ונוספות ולהשתדל לתת לעזתים התחלה חדשה.
נוכח העבר הסיכוי שהעזתים יבחרו בשיקום, בניה, יצרנות ופיתוח על פני "ההתנגדות" כתכלית החיים הוא קטן. ביחוד הסיכוי קטן נוכח ההתפוררות שהעולם הערבי ברובו עובר. סביר מאד שמה שישאר מהתוכנית זה השת"פ בין ישראל, סעודיה, ירדן ומצרים במה שמתחיל כבר להתהוות כ"ציר היציבות" האזורי וגם זה לטובה. אבל לדעתי אין ברירה כי אחרת אין כוח שימנע מעזה להתפוצץ אחת לכמה שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה