התרגלנו מאז מלחמת העולם השניה, בעיקר מאז סיום המלחמה הקרה בשלהי שנות השמונים, שארה"ב היא השוטר של העולם. קשה להגיד שהשיטור האמריקאי היה הצלחה גדולה. המכבש האמריקאי תמך בדיקטטורים ערביים רבים, הפיל והעלה ממשלות ובחש בכל מקום בעולם. במונחים של חיי אדם, רווחה כלכלית, דמוקרטיה ויציבות פוליטית אין שום אפשרות להצביע על השגים מיוחדים. למעשה ארה"ב נחלה הרבה יותר תבוסות מניצחונות, גרמה לסבל בל יתואר למיליונים וניקזה אליה שינאה רבה מהעולם. תפקיד השוטר העולמי היה במובהק כפוי טובה ונטל על משאבי ארה"ב. הסכמי השלום בן ישראל למצרים וירדן הם, אולי, ההשגים הבודדים של 30 שנות שיטור עולמי בעולם חד מעצמתי.
שתי המלחמות באפגניסטן ובעיראק, המיטו על האוכלוסיות המקומיות ועל מאזן הכוחות העולמי והאזורי אסון. המחיר הכלכלי העצום שלהם לארה"ב, ביחד עם משבר הנדל"ן של 2008 והתפתחות משק האנרגיה בארה"ב עד אפס תלות במקורות אנרגיה זרים, הכניסו את ארה"ב להלך רוח בדלני. קשה לבוא בטענות לארה"ב שהיא לא רואה טעם בהתערבות במזרח התיכון או בכל מקום בעולם, שכמעט תמיד מניבה תוצאה בלתי צפויה ומזיקה לארה"ב. ארה"ב נימצאת בתהליך מואץ של צימצום צבאה כך שיספיק להגנת המולדת, כולל כל צפון אמריקה, ולמעורבות במשבר עולמי אחד - פעם זה היה מעורבות בשני משברים בו זמנית. רוצה לומר שארה"ב צימצמה במתכוון את כוחה הצבאי למינימום הנידרש לה להגנתה ולמחויבויותיה הבין לאומיות. בהינתן התוצאות של עשורים תחת שיטור אמריקאי לאמריקאים עצמם ולעמים שבחייהם התערבו. קל להבין שההתבדלות טובה לארה"ב. יש לה שני אוקיאנוסים שמפרידים בינה לבעיות העולם, גבול ידידותי עם קנדה והבעיה העיקרית שלה היא הגבול עם מקסיקו בדרום. את המלחמה בטרור המוסלמי העולמי ארה"ב מנהלת בשלט רחוק עם חיסולים ומזל"טים במקום היומרות "לשנות משטרים", "לבנות אומות" או "לעצב דמוקרטיות" - יומרות שתמיד ניכשלו והפכו לאסונות בכל קנה מידה. אכן ברור שארה"ב מתרחקת ויוצרת וואקום אבל ולא ברור האם זה טוב או רע לעולם בטווח הארוך למרות שאצלנו יש הרואים בוואקום חולשה ובעיה ולא הזדמנות חדשה.
עלינו להתרגל, כאן בישראל, שארה"ב ניכנסת לעידן בדלני, שמה שיעסיק את ארה"ב זה ההגירה הלטינית למדינה, תוכנית הבריאות הפדרלית (אובאמהקר) וחידוש העוצמה הכלכלית והצמיחה (מה שמצליח לא רע נכון לרגע זה). מבחינת קהל הבוחרים האמריקאי הקול היהודי נעלם לחלוטין ואין לו יותר כל משמעות פנימית בארה"ב, הקול ה"וואספסי" הפרוטנסטנטים הלבנים, דועך במהירות והקול האוונגליסטי, התומך באופן מובהק בישראל, נחלש יחסית אף הוא. הקול המתחזק היום בארה"ב זה הקול הלטיני ובשוליו הקול של השחורים, שבעיקבות בחירותו של אובאמה לנשיא מחזקים את השתתפותם בדמוקרטיה האמריקאית.
נושאת המטוסים האמריקאית משנה כיוון. יש אצלנו המגדירים את הוואקום האמריקאי, שמתמלא במהירות באיסלאם ג'יהאדי ואינטרסים רוסיים הסותרים זה את זה, חולשה - אני מכנה זאת כיוון חדש (מוצדק לדעתי בראיה אמריקאית). לדעתי הסתלקות ארה"ב מהאזור יכולה דווקא לעודד "הסדרים" עם סעודיה, מצרים וירדן לטובת כולנו. תמיד גרסתי שהמעורבות הבלתי פוסקת של מעצמות העולם, ביחוד ארה"ב, בסכסוך החריפה, העצימה והחייתה אותו מצד אחד ונתנה לגיטמציה ותירוץ לדיכוי החופש הפוליטי בעולם הערבי במזה"ת מצד שני.
כבר כתבתי כאן בעבר שיוזמת השלום של קרי היא אובססיבית, חריגה ואינה מתואמת עם האינטרסים של ארה"ב כפי שהיא הגדירה אותם לעצמה בשלהי ממשלו הקודם של אובאמה, בשנים 2011-12. למעשה חוץ מהאובססיה של קרי אין לארה"ב שום אינטרס משלה בסכסוך והוא דועך יחד עם כלל האדישות האמריקאית הגדלה כלפי המזה"ת.
מכאן לישראל. "תהליך השלום" עלה על שירטון. אודי סגל, הכתב המדיני של ערוץ 2 אמר ביומן השבוע של מוצאי שישי שמכל הידוע אבו מאזן השיב לאובאמה בשלושה לאווים - לא הכרה במדינה יהודית, לא וויתור על זכות השיבה ולא הסכמה לסוף הסכסוך. אני מסיק זאת משני אירועים - כשאבו מאזן חזר לרמאללה ביום חמישי 20/03/2014 הוא אמר להמוני מפגינים שחיכו לו כך - "אנחנו נשאנו את הפיקדון (זכות השיבה - ד.ר) ואנחנו שומרים על הפיקדון. אתם יודעים את כל התנאים והנסיבות, ואני אומר לכם שהזנחת הפיקדון אינה אפשרית". עוד באותו היום, בלי לבזבז זמן, שלח אבו מאזן ברכה רישמית לאיראן לרגל השנה הפרסית החדשה וכתב "זו הזדמנות לחזק את יחסי הידידות והשת"פ בינינו" - למעשה התרסה כלפי ארה"ב ופניה לאיראן ליטול חסות על הסכסוך. כשאבו מאזן הוא הסרבן הסופי, ארה"ב מאבדת עיניין באזור וצרותיו ולישראל אין פטרון אחר עם זכות ווטו באו"מ המשימה העליונה של ישראל היא לחזק, לחבק ולחמם את הידידות עם ארה"ב לא כנטל, כלקוח סרבן ובעייתי, אלא כשותף אסטרטגי יציב ובטוח.
יש לישראל זהות ערכים דמוקרטית עם ארה"ב, כרגע באמת הדמוקרטיה היחידה באזור (עם תוניס בכיוון) , שיתוף פעולה טכנולוגי צבאי יחיד במינו, מערכות טכנולוגיות ישראליות ואמריקאיות המזינות זו את זו ומסורת של יחסים משותפים. אין שום תועלת, כעת כשהמו"מ עם הפלשתינים הוא כבר לא נושא מרכזי בארה"ב וכניראה איבד את מרכזיותו גם אצל ג'ון קרי, ללבות מאבק וחשדנות נגד ארה"ב - הייתי דווקא ממליץ לגלות הבנה להתכנסות של ארה"ב פנימה, לתמוך בתהליך ולהשאיר בארה"ב את הרושם שלמרות שהיא מאבדת עיניין בחלק זה של העולם אנחנו עדיין משענת איתנה לעת צרה והיחידה שניתן באמת לבטוח בה.
דיפלומטים ומדינאים יודעים שנטל האחריות לא מאפשר להם לומר את אשר על ליבם, כפל לשון, שרבים רואים בו דיבור מגונה, הוא כלי עבודה מרכזי בדיפלומטיה - בצדק. קרי האובססיבי ששיגע את נתניהו והרגיע את ציפי ליבני ויעקב פרי כבר מזמן שקוע בבעיות אחרות קשות וכבדות פי כמה. דבריו של שר הביטחון משה בוגי יעלון נגד "חולשתה של ארה"ב" לא קולעים להלך הרוח בארה"ב לא אחראיים ולא משרתים, ברגע זה, שום מטרה שניתן להעלות על הדעת אלא רק מזיקים וחסרי אחריות. לדעתי הוא חייב להתנצל בשמו הוא וראש הממשלה בשם מדינת ישראל. את התהליך של יציאת ארה"ב מהאזור לא נוכל לעצור, לדעתי גם לא צריך להשתדל לעצור, אבל את התחושה שאנחנו עדיין הגורם הכי יציב ובטוח באזור צריך לעודד, לתחזק ולחזק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה