הוויכוח המר עם עצמנו

כרגיל כשמתנהל מו"מ מדיני עם הפלשתינים מתלהט גם הוויכוח בתוכנו. זה מציע לראש הממשלה "להוכיח עמוד שידרה" ומבטיח רשת ביטחון, השני מאיים בחרם בין לאומי על ישראל היה והמו"מ יכשל ובעצם מסביר למה לפלשתינים לא כדאי להתפשר איתנו . השלישי מדבר על אינטרס קיומי ישראלי להגיע להסכם וגם הוא בעצם מנמק מדוע לפלשתינים כדאי להמשיך בסכסוך איתנו - א. כי המשך הסכסוך יבודד את ישראל וב. כי לבסוף הוא יכרסם בעצם קיומה והם, הפלשתינים, לא יתנו לשום לחץ חולף ומזדמן להסיט אותם ממטרתם האסטרטגית. הבעיה שהוויכוח הוא עקר, לא אמיתי ובעיקר עם עצמנו.

לצורך העיניין הבה נניח שישראל הסכימה לגבולות 67 עם חילופי שטחים. לחלוקת ירושלים ובינאום  "האגן הקדוש",  לאפס נוכחות ישראלית בשטחי הרשות הפלשתינית, אפס פעילות ביטחונית וכיבוד מלא של הריבונות הפלשתינית משל הייתה זו הריבונות המצרית או הירדנית ולפינוי כל המתנחלים משטחי הריבונות הפלשתינית עד האחרון שבהם. נרחיק לכת עוד יותר ונניח שישראל וויתרה על הכרה בה כמדינת הלאום של העם היהודי. עכשיו צריך כל אחד ב"מחנה השלום" לשאול את עצמו את השאלות הבאות.

א. האם הוא מוכן לקבל את זכות השיבה הפלשתינית, כפי שהפלשתינים מגדירים אותה, החזרת כל פליט או צאצאיו למקומות מהם גורשו, לטענתם, הוא או משפחתו או אבותיו.
 

ב. האם רצועת עזה היא חלק מההסכם ומחייבת את הפלשתינים או שההסכם הוא רק עם ערביי הגדה. אם רצועת עזה היא חלק מההסכם כיצד מצרפים אותה להסכם ואם היא לא חלק מההסכם כיצד אפשר לדבר על "סוף הסכסוך" .
 

ג. מה יהיו אפשרויות הפעולה של ישראל אם משטר הפת"ח בגדה יתמוטט. נוכח התמוטטות המשטרים הערביים, הלאומנות המדינתית (קאומיה), ההתפוררות המוחשית של הרשות הפלשתינית כבר היום, התגברות כוחם של המפלגות והתנועות האיסלאמיסטיות בגדה מהסלפים והג'יהאדים עד החמאס.
 

ד. בהינתן ריבונות פלשתינית מלאה ובלתי מסוייגת מה האחריות הישראלית לכלכלה הבסיסית הפלשתינית מצד אחד ולאפשרות שהיא תוצף בפליטים פלשתינים מכל העולם הערבי מצד שני.  מה האחריות של ישראל אם ברשות הפלשתינית הריבונית  יתפתח מאבק מזויין בין פלגים שונים ש"ישוחחו" אחד עם השני באמצעות פיגועים בישראל כשישראל אמורה לכבד לחלוטין את הריבונות הפלשתינית.
 

ה. מה תהיה אפשרות הפעולה של ישראל במיקרה התמוטטות המשטר בירדן כתוצאה מגלישת המלחמות בסוריה ובעיראק לתחומה - תהליך שכבר מתהווה בפועל בימים אלה.

אני לא מכיר כרגע תוכנית מדינית ריאלית שנותנת תשובות לשאלות לעיל. ובהעדר תשובות  אי אפשר לצפות ליותר מהסדר ביניים מקרטע לטווח לא ידוע. זה לא הרבה אבל יותר מלא כלום.

הצעה מתועבת

הצעתו של אביגדור ליברמן לחילופי שטחים עם הפלשתינים שבמהותה מתכונת להעביר את ערביי וואדי ערה והמשולש לשטחי הרשות הפלשתינית היא הרע והמתועב מכל העולמות. ראשית ערביי ישראל הם אזרחים לא על תנאי אלא כמוני וכאביגדור ליברמן. ההצעה להעביר אותם מבוססת על כך שהם ערבים במרחב גיאוגרפי מוגדר ולכן היא גיזענית. היא כבר גרמה נזק למרות שלעולם לא תקרום עור וגידים כי היא כבר מעמידה את אזרחי ישראל הערביים כאזרחים סוג ב' שאזרחותם היא על תנאי כל הזמן ואת התנאי קובע הרוב היהודי בלי לשאול את דעתם  ולא הם עצמם לגבי עצמם (זה היה אחרת לו ערביי ישראל, מתוך עצמם, היו באים עם ההצעה כמשקפת את הרצון הקולקטיבי של רובם).  מותר להם, בחברה הדמוקרטית של ישראל, להביע את תמיכתם במדינה פלשתינית ואפילו לערער על זהותה היהודית של ישראל מבלי שאזרחותם תיפגע כהוא זה. ההצעה של אביגדור ליברמן מתנה את אזרחותם של ערביי ישראל בדעותיהם הפרו פלשתיניות של חלקם ואינה חלק מהוויה דמוקרטית אמיתית של חופש ההבעה והדיבור.

בצד העקרונות המוסריים היא מזיקה מהותית ומעשית. בעיקבות "האביב הערבי"  ולא רק מתגברת תחושת ה"ישראליות" של ערביי ישראל. בצד ביקורת על זהותה היהודית של המדינה, מאבק באפליה המובנית נגדם ותחושת קיפות, שחלקה אולי אפילו מוצדק, יש בציבור הערבי בישראל הערכה גוברת  לדמוקרטיה הישראלית, שאביגדור ליברמן רומס ברגל גסה, למערכת הרווחה והביטוח הלאומי ולביטחון הנפש והרכוש. תחושה שמתגברת נוכח האימה והאלימות בעולם הערבי שסביבנו. ערביי ישראל תמיד היו בחלקם הגדול פרו פלשתינים אבל יותר מתמיד רוצים, בו זמנית, להיות ישראלים.

הצרת המותניים הביטחוניים של מדינת ישראל  במרחב הצר והרגיש מחדרה עד כפר סבא הם עיוולת ממדרגה ראשונה בראיה ביטחונית ארוכת טווח ונוכח שקיעת העולם הערבי שסביבנו.

יש לישראל שטח שגרים בו מעט יהודים והוא נותן מענה מצויין למצוקה הפלשתינית הקשה באדמות ברצועת עזה ושהעברתו, בהנחה שעזה היא חלק מהסכם שלום עם הפלשתינים, במצב של אחרית הימים, לא מייצר שום איום אסטרטגי אפילו פוטנציאלי על ישראל - השטח הוא פיתחת שלום, המשתרע על כ 200 קמ"ר, עם שישה ישובים חקלאיים ופחות מ 2000 תושבים שיכול לשמש מקור חיים לרצועה.  השטח הזה, ש 95% מאזרחי המדינה ספק אם ביקרו בו אי פעם, אינו מהוה איום על שום נכס אסטרטגי ישראלי, לא מקרב רקטות לגוש דן או מישור החוף ולא מאיים על מסלולי ההמראה בנתב"ג או על התנועה בכביש שש. אם כבר חילופי שטחים, אי שם באחרית הימים כשהמיזרח התיכון יגדיר את עצמו מחדש בשטח, ביחסים בין דת האסלאם למדינה ובין סונים לשיעים המחיר שלנו צריך להיות בפיתחת שלום.