לדבר על כלכלה זה תמיד יותר מסובך מלדבר על פוליטיקה. הפעם אכתוב על כלכלה שסותרת את הפוליטיקה המתוקשרת. הכוונה להנפקת איגרות חוב (אג"ח) של ישראל בבורסת לונדון שהסתיימה ביום רביעי האחרון 22/01/2014. בתוך זמן קצר הצליחה ישראל, זו שמרחף עליה "צל" של חרם כלכלי, למכור אגרות חוב בסך 1.5 מיליארד יורו (מעל ל 7 מיליארד ש"ח) ל 10 שנים עם ריבית של פחות מ 3% (2.996%). הביקוש לאגרות החוב היה כמעט פי 6! ובלחץ הביקוש העלתה ישראל את היקף ההנפקה ממיליארד למיליאר וחצי יורו. אגב ההנפקה האחרונה של אגרות חוב בארה"ב בסך 10$ מיליארד שהתבצעה בתחילת ינואר השנה, בתוך ארה"ב לשוק המקומי, הייתה בריבית של 3% ונחשבה נמוכה ביחס להנפקות מוקדמות יותר - מה שמשקף לדעת רבים התאוששות עתידית מתונה במשק האמריקאי. למרות שאין לי הוכחות ספק אם קניינים זרים בשוק ההון הבינ"ל היו קונים איגרות חוב של ארה"ב בריבית של רק!! 3% בשנה.
הנפקת איגרות חוב בשוק ההון הבינ"ל היא תמיד מדד לחוסן הכלכלי של המדינה המנפיקה בהווה, אבל היות ומדובר באיגרות חוב שפירעונן בעתיד, במיקרה הזה בעוד 10 שנים, הנפקת איגרות החוב משקפת יותר מכל את ההערכה העתידית לכלכלה הישראלית. יש ארבעה מדדים להצלחה של מכירת איגרות חוב. הראשונה היא היקף ההנפקה, שבמיקרה הזה בלחץ השוק היתה ב 50% מעל המתוכנן. המדד השני הוא המהירות בה הונפקו איגרות החוב מה שמעיד על מעט היסוסים והרבה ביטחון של המשקיעים בעתיד המשק הישראלי. המדד השלישי החשוב הוא הריבית על איגרות החוב. כשמדינה נמצאת במשבר כלכלי או בחשש למשבר כלכלי צריך "לפתות" את המשקיעים לסכן את כספם ברכישת איגרות חוב על ידי העלאת הריבית. אחד הסימנים הראשונים המקובלים בעולם להתהוות משבר כלכלי, לפוטנציאל למשבר כלכלי או חשש לאי יציבות פוליטית הוא עליה בריבית איגרות החוב שהמדינה מנפיקה. לפעמים כשהכל עוד ניראה תקין במשק עליה בריבית האג"ח, ולו אטית ומתונה, מעידה על התהוות משבר. כשמשק ניקלע למשבר גלוי הריבית על איגרות החוב מזנקת בצורה תלולה אחרת, נוכח החששות והסיכונים, איש לא ירכוש את איגרות החוב המונפקות. הנפקת איגרות חוב ל 10 שנים בריבית של פחות משלשה אחוז מעידה על ביטחון מוחלט של המשקיעים במשק הישראלי, בשיגשוגו העתידי ושכספם יוחזר להם במלואו עם הריבית ככסף זמין ולא, כפי שנהוג במדינות במשבר כלכלי עמוק, בצורת איגרות חוב חדשות למועד מרוחק יותר, למעשה דחיית החזר ההלוואה כי המדינה לא יכולה להחזיר את הכסף במועד שהתחייבה. המדד הרביעי החשוב הוא מי הקונים של איגרות החוב. האם מדובר בגופים מימסדיים שקשורים למארג הפוליטי באופנים שונים ושמושפעים מהמטרות הפוליטיות של מדינותיהם או במשקיעים פרטיים שמתעניינים רק בשורה התחתונה של המאזן. את ההנפקה הישראלית קנו תאגידים מיסחריים וחברות ענק בינ"ל שאין להן עיניין אלא בביטחון ההלוואה עצמה, שניתחו את ההתפתחויות, כולל הפוליטיות, את האפשרויות החליפיות ואת הביטחון האישי של ראשי החברות בהשקעתם.
בכל המדדים ההנפקה הישראלית הייתה מוצלחת מאין כמותה. הביקוש היה עצום, כמעט פי שש מההנפקה המקורית וכמעט פי ארבע מההנפקה בפועל. המכירה הייתה מהירה מאד ללא כל קשיים, הריבית נמוכה מאד ומהווה זריקת עידוד למשק הישראלי (כמו משכנתא או הלוואה לעסק בריבית נמוכה) והקונים היו כולם "קפיטליסטים", לטוב ולרע, שהתעניינו ברווח העתידי שלהם, הצנוע אמנם אבל גם הבטוח, להערכתם. בכל המדדים "החרם" הכלכלי על ישראל הוא פיקציה או משהו זניח שלא משפיע על הערכתם העתידית את המשק הישראלי. שוק ההון העולמי, מסתבר בצורה חדה ובוטה, לא רואה חרם באופק וזה בוודאות לא בגלל אמון בלתי מסוייג בהצלחת התהליך המדיני עם הפלשתינים.
כשם שבביקורו של ראש ממשלת קנדה סטיבן הארפר בישראל, שהרעיף עלינו תמיכה ועידוד (וגם ביקר את הבניה בהתנחלויות) - דאגה התקשורת הישראלית לדחוק ולעמעם את הביקור מהכותרות, למרות שקנדה היא מדינה חזקה, משמעותית ועם פוטנציאל כלכלי עצום, כי תמיכה בישראל, חדשות שמציגות את ישראל לא כמדינה מבודדת אלא מקובלת, הם לא בקו המערכת כך גם סיפור הנפקת איגרות החוב של ממשלת ישראל לא ממש משרתת את דימוי החרם שישראל ניצבת בפניו אם לא תרצה עד הסוף את ג'ון קרי ו/או את הפלשתינים. ממילא בהנפקות ואיגרות חוב רובנו ממש לא מבינים אז למה לבלבל את המוח בחדשות טובות כל כך לא מובנות.
ה"התנקות"
לפני שישראל יצאה מלבנון בשנת 2000 היא חוותה בלבנון מה שהאמריקאים חוו בוויטנאם לפנינו, בעיראק אחרינו ובאפגניסטן ממש עכשיו - תופעת ה"התנקות" מהמילה ניקיון. כשכל משתפי הפעולה מבינים שבעתיד הקרוב יהיה בוס אחר שהיום הוא האויב ושיש חשש שיתנכלו להם בכל הצורות שהדימיון האנושי מעלה על דעתו. במצב הזה כשכולם מנסים להתנקות מהקשרים עם הזר ששלט עד לאחרונה יש הרבה שמתחילים לשת"ף פעולה עם מי שהיה אויב. בוויטנאם זה היה עם צפון וויטנאם והוויטקונג, בעיראק זה עם השבטים הסונים ואל קאעידה או עם השיעים ובני הברית הניתמכים על ידי איראן ואצלנו בדרום לבנון הקצין הנאמן מצד"ל הפך למשת"פ או מרגל של חיזבאללה. בשלב הביניים, כשכבר ברור שתהיה נסיגה/יציאה, כל ידיד מאתמול הוא חשוד בהווה ובדרך כלל הרבה יותר מחשוד. הזרים עוזבים, אנחנו את לבנון למשל, והם צריכים להמשיך לחיות הם ומשפחותיהם.
במה דברים אמורים? ככל שברור שבעתיד הלא רחוק איראן תהיה שותפה רצויה לעסקים כך יש הרבה חברות בעולם, ביחוד באירופה, שממהרים "להתנקות" מכל קשר עם ישראל שמא הקשר הזה יהיה להם לרועץ כשירצו לעשות עסקים באיראן. לא צריך להתרגש מכל חברה אירופאית שכותבת לנו מכתב חריף על ניתוק הקשרים העיסקיים או צימצומם בגלל היחס לפלשתינים - עובדה לפני שנה זה לא הפריע להם. סביר מאד להניח שהם "מנקים" את עצמם מהקשר המכשיל עם ישראל לא בגלל פלשתין אלא בגלל איראן ורוחאני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה