יום הכיפורים שלי

מבחינתי יום הכיפורים הוא זיכרון רחוק - הוא לא היה "רגע התהילה שלי", לא רגע של התפקחות מיוחדת  וגם לא רגע "ההלם" שלי, בכלל אין לי זכרונות ברורים מהמלחמה. כל מה שאני כן יודע שבכל מיפגש עם מי מחברי למחלקה ולפלוגה, כאלה שעברו את אותן חוויות, נילחמו באותן שוחות ואכלו מאותו המסטינג, לכל אחד זיכרונות אחרים עד שאני תוהה האם היינו באותה מלחמה  או השתתפנו באותו הקרב. רוצה לומר הזיכרון הוא אישי, סובייקטיבי לחלוטין, משקף  את המספר יותר מאת האמת המאד חלקית וכמעוט תמיד, אני מתעקש, כמעט תמיד לא ממש נאמן לעובדות.  

 

לכן אנסה לבדוק לא את החוויות של אז אלא את מה שאנחנו יודעים שאכן קרה באמת. מאז עד היום.  מול אחת ההפתעות  האסטרטגיות המוצלחות בהיסטוריה, אולי המוצלחת מכולם, עמדה ההנהגה הישראלית בקור רוח. החריג היחיד ברמה הלאומית היה משה דיין שהשרה פסימיות ותחושה של "אובדן בית שלישי". למעט משה דיין נהג כל עם ישראל כמעט בנחישות אל מול הסכנה מהחיל המילואימניק שהוחש פתע פיתאום משלוות יום הכיפורים לאש המילחמה ועד המפקדים הבכירים וההנהגה הפוליטית. נכון היו מלחמות גנרלים קשות אבל כך זה תמיד במקום שבו נחתכים גורלות היסטוריים ואישיים. אף מומחה צבאי בעולם ואף גנרל באף משחק מלחמה היה מאמין שבתוך כ 72 שעות בלבד יתהפך הגלגל, ההפתעה והנסיגה יהפכו לעמידה ובלימה ובתוך עוד 24 שעות למיתקפה ששוב לא ניתן היה לעצור.  כל אחד לוקח מה שהוא רוצה, את התקוות שהתנפצו, את הדעות הפוליטיות, את ההפתעה בהתחלה או את הנחישות והתעוזה שהפכה את הגלגל. אמור לי מי אתה ואומר לך מה אתה זוכר מיום הכיפורים.

 

מאז מלחמת יום הכיפורים זנח העולם הערבי לחלוטין את הניסיון לחסל את ישראל בכוח צבאי קונבנציונאלי  באיבחה אחת מאורגנת ויזומה. המאמץ הערבי הופנה והתמקד בטרור  במטרה להחליש את ישראל  ומשניכשל הטרור, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, להתנגדות עממית ולדה-לגיטימציה. עם כל הסבל והמחיר צורות המאבק בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים לא היוו מבחינתנו סכנה קיומית מיידית אם כי היה גלום בהן סיכון רב למעמדה של ישראל.  

 

ישראל, אחוזת ההלם, עברה הליך של התבגרות והתפקחות. לדעתי הספקנות היא בריאה וההתפקחות רק הטיבה עמנו והעבירה אותנו באחת מימי התום והאופוריה הלא בריאה של אחרי ששת הימים לימי הפיקחון, ההכרה במיגבלות כוחנו, והספקנות באשר ליכולתה של המערכת הפוליטית באמת להתמודד עם כל הבעיות - לא כי הפוליטיקאים שלנו רעים או טיפשים אלא כי הם בני אדם שיש להם דרך ותובנה וגם  הם טועים  ככל אחד אחר.

 

מלחמת יום הכיפורים הייתה גם תחילתו של תהליך ארוך, שיקח עוד כמה עשורים, של קבלתנו למרחב כעובדה קיימת. זה התחיל בק"מ ה 101, בהסכם השלום עם מצרים מ  1979, הסכם השלום עם ירדן ב 1993, היחסים הלא רישמיים אך הקיימים עם קטאר ונסיכויות המפרץ עד שהיום ישראל היא חלק מציר לא מוכרז ירדני, מצרי וסעודי כשהיא גם יציבה וגם מייצבת. למעשה מלחמת יום הכיפורים הייתה גם המלחמה האמיתית האחרונה בין ישראל לשכנותיה אבל היא הייתה בעיקר תעודת הבגרות של המדינה בכל המובנים ואת המיבחן עברנו בהצלחה. באשר למחיר היקר  אני לא מכיר שינוי היסטורי אמיתי  בלי מחיר היסטורי אמיתי וזה נכון למלחמת השחרור הקשה פי כמה כמו למילחמת יום הכיפורים.  אני מציע שנחשוב ביום הכיפורים הקרוב יותר על העתיד  שלפנינו מאשר על העבר הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו.