יום שבת, 27 ביולי 2013

הסיפור התורכי


המשבר עם תורכיה לא החל ב"מאווי מרמרה" ב מאי 2010. הוא החל למעשה  כשמפלגת  "הצדק והפיתוח" התורכית, ברשות טאייפ ארדואן,  זכתה בבחירות בתורכיה ב 11/2002. "הצדק והפיתוח" היא הכסות הפוליטית של האחים המוסלמים בתורכיה עם אידיאולוגיה אנטישמית עמוקה ושינאת מערב בסיסית. שלא כמו מקבילו המאוחר מוחמד מורסי במצרים, בנה טאייפ ארדואן את כוחו לאט, שלב אחר שלב, כשקודם, כביכול למען הדמוקרטיה, הוא טיפל בצבא שהיה מקור הכוח המאיים ביותר נגדו בתורכיה ושהיה קשור בקשרים אסטרטגיים עם ישראל. האידיאולוגיה האנטישמית החלה לצוף על פני השטח אחרי מבצע "עופרת יצוקה"  בתחילת 2009 בראיון המפורסם הראשון שלו עם שמעון פרס בדבוס, בשולי הוועידה הכלכלית שם, שבו דיבר על הילדים העזתים השרופים - המשכו בהקרנת תוכנית טלוויזיה מיוחדת לרמאדן בסוף 2009 בשם "עמק הזאבים" בו מוצגים חיילי צה"ל כהורגי ילדים פלשתינים בכוונה ולשם הנאה והמשכו באיומים נגד ישראל לפני ואחרי פרשת המאווי מרמרה שאורגנה על ידי המודיעין התורכי.

היו בארץ רבים שסירבו לראות את הרקע האידיאולוגי ואת היומרות הפוליטיות  של ארדואן ותורכיה להיות בראש  האחים המוסלמים  במזה"ת ושיקום ההגמוניה העות'מנית על העולם הערבי ואת ישראל כמכשיר. אנשים כמו הפרשן הפוליטי של ערוץ 2 ערד ניר התייחסו לפרשה כארוע נקודתי שהתנפח מעל לממדיו הטיבעיים בגלל שיקולי כבוד לאומי - של ישראל כמובן - שיקולים שאין להם מקום, כביכול, במדיניות רציונאלית מוכוונת אינטרסים.

כשישראל התנצלה בפני תורכיה, במתווה שסוכם מראש באמצעות ארה"ב וכמחווה לארה"ב , סוכם על התנצלות על "טעויות מיבצעיות שאולי קרו" ועל מנגנון פיצויים באמצעות קרן הומניטרית מיוחדת שתוקם בשיתוף שני הצדדים והבטחה ישראלית עמומה לפעול לשיפור המצב בעזה.  עבדאללה גול נשיא תורכיה אף הכריז שההתנצלות עונה על כל הדרישות התורכיות. בשלב הזה קיווה טאייפ ארדואן  לשני השגים מוחשיים מבחינתו - הראשון הוא שארה"ב תימצא דרך לחמש את האופוזיציה הסורית  נגד יריבו החדש והעיקש - בשאר אסאד נשיא סוריה. זה לא קרה וארה"ב נישארה מבחינתו משענת קנה רצוץ שלא מספקת את הסחורה.

ההישג השני לו ציפה ארדואן הוא ביקור עתור ניצחון ברצועת עזה שיאפשר לו להמשיך ולמנף את ההישג של העמדת ישראל על מקומה "עוד באפריל הקרוב (2013)" כפי שהתבטא. יומיים לאחר ההתנצלות, ב 27/03/2013 כתבתי כאן בבלוג במאמר "כבדהו וחשדהו"  - "אני מהמר שביקורו המתוכנן של ארדואן ברצועת עזה באפריל הקרוב לא יצא לבסוף לפועל כי מדינות ערב המעורבות, בעיקר מצרים אבל גם ירדן, חשדניות מאד לגבי מעורבותו, שאיפותיו העותמניות, יציבותו הפוליטית ובעיקר הן חוששות שהוא ישתמש בפלשתינים לצרכיו ועל חשבון מעמדם והשפעתם על החברה הפלשתינית".

כידוע הביקור לא התקיים עד המהפכה במצרים בתחילת יולי השנה וכרגע החמאס הפך להיות ישות עויינת למצרים ולארדואן אין שום סיכוי לממש בעזה את פירות השגיו המדיניים - להיפך - הוא צובר רק כשלונות.   מבחינתו טאייפ ארדואן עשה "הודנה" (פיוס זמני) קלאסית עם מדינת ישראל עבור הישגים שיאפשרו לו לחדש את ההובלה של האחים המוסלמים ולבסוף לא קטף ולו הישג אחד -  תורכיה מבודדת יותר מתמיד ומאז המהפיכה במצרים מתחילת יולי השנה האחים המוסלמים נימצאים בנסיגה ומיגננה בכל מקום - במצרים, בתוניסיה ואפילו אצלו בתורכיה. באירופה מתחילים להתייחס עליו כדיקטטור בהתהוות. ארדואן יצא "פראייר" ולא בגלל ישראל. לשווא תחפשו פגם בהתנהגותה של ישראל זה לא קושר אליה אלא  למצוקות של ארדואן ולתמורות שציפה ולא קיבל.

מכאן שתי הערות - ארה"ב באמת התגלתה כקנה רצוץ שאפילו את תהליך הפיוס עם תורכיה היא לא מסוגלת להוביל ביציבות לסופו (קרי כידוע משלים היום בינינו לפלשתינים של אבו מאזן מה שמשגע את ארדואן תומך החמאס) ושתורכיה לא יכולה להפך בין לילה לשותפה אסטרטגית באף נושא.

-------------------------------------------------

* הערה לא קשורה לגבי פולארד - נתניהו יכל לדרוש את שיחרור פולארד כתנאי לחידוש המו"מ עם הפלשתינים. אם ישראל נידרשת לעשות מחווה של שחרור 100 רוצחים שפוטי עולם ארה"ב וודאי יכולה לשחרר מרגל אחד שאינו מהווה יותר שום סכנה לארה"ב בין אם כסימן לרצון טוב או כדי "לחזק את ביבי בהחלטות הקשות" - המסקנה שלי שביבי לא התעקש מספיק. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה