קשה מנקודת הזמן העכשווית להבין את כל משמעויות המהפך, כן המהפך, של בחירות 2013. תהליך השלום עם הפלשתינים כמגדיר המוחלט של הפוליטיקה הישראלית הוא נחלת העבר ואיתו המושגים הנילווים כמו ימין ושמאל.
הציבור הישראלי דחה וביטל את מסעות ההפחדה והאיומים מכיוונים שונים ואת ההחרמות השונות. הוא לא קנה את הסיסמה של שלי "יהיה כאן גהינום כלכלי" וגם לא את החרם שהכריזה על נתניהו, לא את האיום של ליבני בסיגנון נהיה מבודדים ואובאמה יתנקם בנו, לא את מסע השיסוי של אולמרט וגם לא את ההפחדה של הליכוד - אחמדינג'אד, חסן נאצראללה והחמאס מסתכלים עלינו. הוא גם לא קנה ספינים של ערב בחירות, ניבנה ב E1, כחלון ימונה ליו"ר מקרקעי ישראל וכו'. בסוף הוא הצביעה למי שהציע תוכנית פשוטה, חיובית ומובנת. אני כבר משער שב E1 לא יבנו ובכלל, ישראל תעסוק פחות בסכסוך עם הפלשתינים אבל גם פחות בשאלת ישוב יהודה ושומרון ותתנקז סביב שימור ותחזוקת המצב הקיים. החל עידן ההתמרכזות החברתית.
הבחירות שיקפו גם את כישלונם המוחלט של יועצי הבחירות מארה"ב, ארתור פינקלשטיין מצד הליכוד ומאחורי מסע ההפחדה מפני אחמדינג'אד ודומיהם וסטנלי גרינברג מצד העבודה ומאחורי סדר היום הכלכלי הבלבדי של העבודה. שניהם כשלו לחלוטין בזיהוי המגמות בציבור ואני מקווה שזה סופם של יהיועצים הזרים במערכת הפוליטית הישראלית.
הבלופים הגדולים של הבחירות שלמעשה לא השפיעו:
הראשון הוא בלוף המרכז/שמאל שבו כביכול המרכז אנוס להיות עם השמאל ולא עם הימין וכי ניתן להכליל בגוש אחד את חנין זועבי , ויאיר לפיד.
הבלוף השני הוא בלוף הגוש החוסם. גוש חוסם מנציח ממשלה קיימת ולמעשה משאיר את ביבי בשילטון עד שהגוש מתפורר או עד שיש בחירות חדשות שבהם יואשמו מי שגררו את המדינה לבחירות נוספות תוך זמן קצר. במציאות אין אופציה כזו ולעולם לא הייתה.
השגיאות הגדולות שעלו בהרבה מנדטים:
לביבי נתניהו (שאני חושב היה סה"כ ראש ממשלה טוב) הייתה הזדמנות פז, במאי האחרון ובתקופת ממשלת האחדות עם מופז וקדימה, לנכס לעצמו את סוגיית השיוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל - הוא לא זיהה את הכיוון, את העוצמה והתיעוב מש"ס והמאיס את עצמו בתרגילי ההתחמקות שלו.
שלי יחימוביץ התיימרה להיות אלטרנטיבה לשילטון אבל התנהגה כמפלגת נישה כלכלית בלבד. מי שמתיימר להיות בשילטון לא יכול לדבר רק על כלכלה וחברה ולא על ביטחון ומדיניות. גם המצע הכלכלי היה מופרך והאישה המוכשרת והיישרה הזו תבלה באופוזיציה עם סכינים בגב ומעט השפעה על הארועים (חבל).
ציפי ליבני המשיכה בהתעקשותה להיות לא רלבנטית לנושאים שעל הפרק, למעשה ברצף מאז מהתפטרות אולמרט בספטמבר 2008. פעמיים כשלה בהרכבת ממשלה (הישג יחודי לציפי ליבני), פעם כשלה בהצטרפות כשותף בכיר ומשפיע לממשלת ביבי בתחילת 2009 , בתיקווה, בידיעה ממקור ראשון, שביבי יפול במהרה. היא כשלה בהצבת סדר יום חליפי לישראל כראש האופוזיציה ומסמסה בחוסר מעש את מעמדה, כשלה בזיהוי הפוטנציאל של מחאת קייץ 2011 (המנוף של יאיר לפיד), כשלה בבחירות הפנימיות בקידמה מול מופז וחזרה למערכת הפוליטית כדי "להאבק על הבית" בהנחה שעם ישראל משתוקק לעוד מו"מ עם אבו מאזן ושהיא זו שתרים את הדגל ותו לו. מין מר"צ 'ב' ללא האיכות והלכידות, ללא המיטען האידיאולוגי והשקפת העולם וללא סדר היום החברתי, למשל מול ערביי ישראל. בקיצור גברת "לא רלבנט" שהדחיקה את המציאות בעזרת היהירות והשחצנות. איך שלא ניסתכל על זה היא גרמה המון נזק לפוליטיקה והוכיחה את עצמה כלא ראויה למנהיגות לאומית.
המלצות שלי - ראשית לחוקק חוק פריימריז ארצי מחייב שיגדיר מי הוא חבר מפלגה הרשאי להשתתף בפריימריז על בסיס משך החברות ותשלום דמי החבר ושתחייב כל מיפלגה שלא רצה פעם ראשונה בחובת הפריימריז.
הייתי מציע לראש הממשלה המיועד להתחיל בשילוב ערביי ישראל ובמתן לגיטימציה להשתתפותם בממשלה והייתי ממליץ להציע לח"כ אחמד טיבי את תיק הבריאות וחופש הצבעה בנושאי היחסים עם הפלשתינים. גם אם אחמד טיבי ידחה את ההצעה הפנייה נעשתה, אם לא ידחה - יפתח פתח לשיתוף ערביי ישראל במארג האזרחי חברתי של המדינה, כן, גם במחיר כמה פרובוקציות כואבות - זה יהיה גם טוב לדימוי הבין לאומי שלנו.
סך הכל השינוי חיובי והתוצאות מוכיחות בגרות ואחריות פוליטית.
כולנו זוכרים מה קרה לנבחרת החלומות של ד"ש במהפך 1977, גם טומי לפיד (האבא של) נעלם לאחר הצלחה חד פעמית. לכן יאיר לפיד יבחן במבחן התוצאה האם יצליח לקדם את האג'נדה החברתית שלו עליה ביסס את מסע הבחירות. איני רואה את עופר שלח ויאיר בנט מסכימים מדינית, כלכלית בהחלט ויש עוד ברשימתו של לפיד כמו יעקב פרי שעמדתם המדינית קרובה יותר למרץ מאשר ללפיד עצמו.
השבמחק