בניסיון נואש להכניס את עצמו כנושא מרכזי במערכת הבחירות בישראל ולקראת הצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על הכרה ברשות הפלשתינית כמדינה שאינה חברה, מה שיפתח בפני הפלשתינים שפע של אפשרויות משפטיות להתעמת עם ישראל, התראיין אבו מאזן לכתב המדיני של ערוץ 2 אודי סגל בראיון ששודר במוצאי שישי 02/11/2012. אש"ף (PLO) ואבו מאזן עצמו נימצאים בתהליך של אובדן ההכרה הבין לאומית בהם כנציגים הבילעדיים של העם הפלשתיני, הכרה שהיא מקור כוחם והבסיס להסכמי אוסלו, והעברת ההכרה לחמאס על ידי גורמים בעלי השפעה בין לאומית חזקה, שליט קטאר וכשברקע כוונה של שליט בחריין (בן חסות של סעודיה) וראש ממשלת תורכיה לבקר גם הם ברצועה. כמו במיקרה של ציפי ליבני מגלה אבו מאזן שישיבה על הגדר וציפיה שהאירועים ישחקו לטובתו היא מתכון בטוח להפך לאנקדוטה היסטורית.
הכרה הדדית של ישראל באש"ף ושלהם בישראל היא הבסיס להסכם אוסלו ואין בה כל חדש. מאז עבר המאבק לא לשאלת ההכרה ההדדית אלא לשאלת הזהות הלאומית של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - מה שאנחנו כיננו "שתי מדינות לשני עמים" והם התמדקדו רק בפתרון "שתי המדינות", תוך התחמקות מסיפור "שני עמים". המשמעות ההאמיתית הייתה ההתעקשות על זכות השיבה. גם בראיון עם אודי סגל התחמק אבו מאזן מהנוסחה והזכיר אותה רק לגבי נתניהו "אפילו נתניהו לא אמר מעולם שתי מדינות לשני עמים" התריס כלפי המראיין אודי סגל שמיהר לתקן אותו והפנה אותו לנאום בר אילן של ראש הממשלה. הרמז היחיד שעורר עיניין בראיון הוא האמירה של אבו מאזן, שרק לפני חודשיים ציין בדף הפייסבוק שלו שהמאבק ימשך גם על חיפה ויפו, שהוא ביקר בצפת, עיר הולדתו, זו זכותי לבקר בה לא לגור בה אמר - ומכאן הרחשים על ריכוך כל שהוא בעמדתו לגבי זכות השיבה.
אודי סגל הזכיר את הראיון של אבו מאזן עם וושינגטון פוסט בשלהי מאי 2009 בו הודה אבו מאז שהוא "דחה" את הצעות אולמרט כי "הפערים נותרו גדולים", אגב בסתירה מוחלטת לגירסת אולמרט שאבו מאזן "לפחות לא סירב" להצעותיו. אודי סגל לא לחץ מה היו הפערים אבל בראיון עצמו הסביר אבו מאזן שקבלת הצעות אולמרט "תמנע שיבה המונית של הפלשתינים לישראל" מפני שהמשפט הזה שכה נוהגים להתעלם ממנו הוא המפתח לבעיה.
עוד דרש אבו מאזן הקפאה מוחלטת כתנאי למו"מ, כניראה ניבצר ממנו להבין שמו"מ מהיר עם תוצאות חיוביות הוא הדרך להקפאה מוחלטת דרך הסכם מדיני וכי ככל שהזמן מתמשך וניגרר גם הוא אובד בשינויים שעוברים על המזרח התיכון, גם הסיכוי להסדר, בסופו של יום, קטן, גם הלגיטימיות שלו ברחוב הערבי והפלשתיני דועכת וגם הוא מציב תנאי מוקדם קשה. הרי אילו היינו חותמים על הסכם שלום ב 1998, כנידרש בהסכם אוסלו, או בקמפ דיוויד 2 בקיץ 2000 כי אז חצי מתושבי ההתנחלויות היום לא היו גרים בהם למועד זה. וכן , הוא מוכן לחזור למו"מ מנקודת ההפסקה של "הצעות אולמרט" שלו הייתי נידרש להצביע בעדם בהסכם שלום סופי וחתום הייתי מצביע נגדם - מה נעשה גם למדינת ישראל יש זכות קיום כמדינה יהודית - לא רק לפלשתינים. אין למעשה שום דבר שמונע מאבו מאזן להתחיל במו"מ עם ישראל לו רצה. הרי כבר הייתה הקפאה מלאה ומוחלטת של 9 חודשים אפילה בגילה, מספיק זמן למי שאומר שהוא יכול להגיע להסכם תוך חודשיים, שכולה נוצלה רק למאמץ מרוכז להאריך את ההקפאה ולא רגע אחד למו"מ ממש.
בקיצור יש בראיון רמז דק לאפשרות התרככות בנושא זכות השיבה, רמז שנועד לחזיר את הסיכסוך לליבת מערכת הבחירות, חוץ מזה במערב (פלשתין) אין כל חדש. יחד עם זאת הייתי לפחות מזמין אותו לירושלים או מזמין את עצמי לרמאללה.
* למי שמעוניין בראיון המקורי בוושינגטון פוסט - 29/05/2009
עוד לא נולד המנהיג הפלשתיני שיחתום הסכם ללא זכות השיבה. והיה והפתרון הוא 2 מדינות ל 2 עמים אזי זכות השיבה אינה נושא לדיון, כל עם יהיה בגבולות המדינה שלו. גם ממשל אובמה הבין זאת ואני מצטרף לדעתו של כותב הבלוג שימיו של אבו מאזן והארגון שהוא עומד בראשו ספורים.
השבמחק