הסערה הקשה שהמזה"ת עובר כעת, כביכול תקופת מעבר ממשטרים דיקטטוריים לדמוקרטיות חלקיות, נובעת בחלקה מהווקום המדיני והסמכותי שארה"ב יוצרת בגישתה כלפי המזה"ת. הווקום הזה שבבסיסו ההיחלשות הכלכלית של ארה"ב, המלחמות בעיראק ואפגניסטן והלהיטות הפוליטית בארה"ב לסיים את המלחמות האבודות האלה מהר ככל האפשר ובעיקר חוסר היכולת לייצב מדיניות סדורה ומקיפה כלפי האזור, כבר הביאה לנפילת המשטר הפרו אמריקאי של סעד חריר בלבנון בינואר 2011, הציתה מהומות דמים בתימן ובסוריה, מלחמת אזרחים מלאה בלוב, התפוררות משטרית במצרים, עויינות וחשדנות גוברת כלפי ארה"ב במונארכיות של המזה"ת סעודיה, ירדן ונסיכויות המיפרץ, התרחקות של תורכיה מהמערב לעבר חידוש מעמדה כמעצמה מוסלמית מיזרחית ותנופה איראנית מחודשת להגיע ליכולת צבאית גרעינית. מים רבים זרמו בנהרות המזה"ת מאז אמר הנשיא אובאמה בנאום קהיר ב 04/06/2001 "אף שיטת ממשל לא צריכה להיות נאכפת על אף מדינה בידי אחרים". כלכלת ארה"ב מתקשה להתאושש, מלחמת אפגניסטן מדשדשת ומדיניות אובאמה במזה"ת הגיע למבוי סתום. כממציא את עצמו מחדש יצא אובאמה במדיניות חדשה. כן דמוקרטיה למזה"ת גם על חשבון הידידים הערבים, גם במחיר אי וודאות קשה, במחיר שפיכות דמים נוראית, עם החשש שלבסוף יהיה זה האסלאם הפוליטי שיצחק אחרון, ובעיקר תוך פירוק וריסוק הבלוק האנטי איראני שבשל גיבושו נידרשה בשעתו ישראל להקפאה. גם בתהליך השלום בינינו לפלשתינים נוצרה קירבה חשודה בין בוש הבן לאובאמה הנוכחי ונאומו האחרון של אובאמה בוועידת אייפ"ק ב 21/05/2011 חזר ואושש את נוסחת בוש שכל פיתרון חייב להתחשב "במציאות שנוצרה בשטח". אל הווקום שנוצר מהזיגזג האמריקאי ומהנטיה ההרסנית של ממשל אובאמה לבוא בחשבון ולהשתלח דווקא בבני בריתו הקרובים, תוך הפגנת חדלות אונים מול איראן ובני בריתה בסוריה למשל, חדרה איראן בעוצמה ובפרופיל גבוהה. עד לאחרונה עוד ניסתה איראן לעמעם את פעילותה הגרעינית מחשש להתגרות מיותרת בארה"ב. הנה באו הימים האחרונים וההכרזה האיראנית על צוללות בים סוף (בנוסף ליחידות צי בלטקיה שבסוריה) והאצת העשרת האורניום במיתקן בפורדו, שהוזכר על ידי הנשיא אובאמה עצמו כמתקן חשוד שלא תחת פיקוח, כדי לאמר לאמריקאים "אנחנו כבר לא סופרים אותכם – זמנכם אזל".
אפילו הפלשתינים כבר לא ממש סופרים את ארה"ב. רק לאחרונה באקט של עזות מצח כלפי ארה"ב, הסכימו הפלשתינים לבוא ל"ועידת שלום" בפריז על בסיס מתווה אובאמה לאחר שלאובאמה עצמו הם אמרו על אותו מתווה ממש - לא!!. בשורה ארוכה של צעדים מתנגשת הרשות הפלשתינית ראש בראש עם ארה"ב מתוך אמונה שהקהילה הבין לאומית במוסדות היציגים באו"ם היא ממילא באופן אוטומטי לצד הפלשתינים וכוחה של ארה"ב למנוע ממדינות שלישיות להצביע עם הרוב האוטומטי כבר רחוק ממה שהיה. אפילו צרפת כבר איתם ראש בראש נגד ארה"ב. כרגע הרשות הפלשתינית היא זו שמאיימת על ארה"ב בהליכה לאו"ם בספטמבר וארה"ב היא זו שמדמה את הרוק לגשם. לא צריך עין מזויינת כדי להבחין שנושא ההתגרענות של איראן נידחק בארה"ב אחורה ברשימת העדיפויות ,לאחר דמוקרטיה לערבים למשל. כרגע ארה"ב שקועה בחזון "האביב הערבי" ובמלחמה הזמנית בלוב שלא ברור מה רוצים להשיג בה חוץ מאת סילוקו של קדאפי באופן אישי.
בטווח הטקטי יש עדנה ליחסים של ישראל עם ארה"ב עד כדי כך שלמרות מחלוקת בסיסית עם ארה"ב על תהליך השלום, ארה"ב החלה במרץ במישורים רבים לפעול כדי למנוע את בידודה של ישראל ולעצור את תהליכי הדה לגיטימציה. אבל ישראל גם לא יכולה להיתעלם מהעובדה שכל העכברים נוטשים אחד אחרי השני את הספינה האמריקאית המטלטלת במיים סוערים ושהיא המדינה האחרונה באזור שעדיין תלויה באופן מוחלט ושמה את יהבה על ארה"ב בלבד .
מלבד השאלה האם ארה"ב תמשיך לתמוך בנו ומה מחיר יש לתמיכה של ארה"ב בישראל עולה כעת שאלה חדשה הרבה יותר מדאיגה – האם תמיכת ארה"ב לבדה עדיין מספיקה ועד מתי. ישראל צריכה להתחיל להשקיע בכיוונים מדיניים חדשים. יש לנו אינטרסים משותפים עם הודו, יש לנו מרחב עצום לשיתוף טכנולוגי עם סין ואפילו עם רוסיה ובאירופה יש יותר ויותר חשש מההגירה המוסלמית ותחילתה של הבנה למצוקותיה של ישראל.
* ראה גם 03/2011- שיכור בבית הלבן
* ראה גם 06.2010 - טירוף מערכות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה