טירוף מערכות

נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול, בעיברית ובאנגלית, היה מרשים, מדויק, אמיתי אבל בעיקר לא רלבנטי – נאום בעלטה. נכון העולם צבוע, היה צבוע וימשיך להיות צבוע (כמו אנחנו והיחס לטבח הארמנים). נכון, כול מדינה הייתה נוהגת דומה ויותר גרוע, הם אולי אפילו יודעים זאת אבל שליש מהעולם ושליש מהמדינות הם מוסלמיות, רוב האנרגיה האצורה בעולם באה מהעולם המוסלמי. מעל ל 60 מדינות בעולם מוגדרות מוסלמיות ולרוב האחרים אין שום עיניין להתחכך איתם על פיסת ארץ זניחה במזה"ת.

הנקודה היחידה שהיא מעינייננו, שיש לה משמעות מבצעית, היא סוגיית הנמל האיראני האפשרי בעזה. אותה סוגיה שבגללה ובשבילה אנחנו מוכנים להעצים את הבידוד של ישראל ולירות לעצמנו ברגל. אכן הסרת הסגר עלולה להוביל לנוכחות איראנית מוגברת ברצועת עזה ולקפיצת מדרגה באיום הנשקף מעזה למרכזי האוכלוסין בארץ וכן, זה רציני ומפחיד אבל זה בקושי 10% מהסיפור כולו. לעזה אין שום עומק אסטרטגי וצה"ל יכול לפעול בכול צורה שיחפוץ בה, בכול מקום ברצועה ובו זמנית. לכן האיום מעזה תמיד יהיה מיטרדי ולא קיומי. צודקים המומחים האומרים שההיגיון הצבאי הנקי אומר שמאמץ למנוע את הנשק מלהגיע לרצועה עדיף על פני התמודדות איתו כשהוא ברצועה אבל מי שרואה בזה את חזות הכול אומר למעשה שמדיניות החוץ של ישראל כלפי הקהיליה הבין לאומית צריכה להיות מוכתבת כולה ואף ורק על פי ההיגיון הצבאי של התמודדות מול איום משני מעזה. איום שיש לישראל שפע של יכולות מולו גם בתנאים הרבה יותר גרועים. כבר אמרנו שבישראל המלחמה אינה המשך המדיניות אלא המדיניות היא המשך המלחמה.

אין ספק שהנמל האירני בעזה יטריף את דעתם של המצרים וירסק לחלוטין את מעמדו של אבו מאזן כמייצג כביכול של העם הפלשתיני בכול תהליך בין לאומי, כולל מול ישראל. הנמל האירני בעזה הוא איום מטרדי על ישראל אבל איום קיומי על משטר הפת"ח בעם הפלשתיני בכלל ובגדה בפרט ולמעשה איום על ההגדרה "עם פלשתיני" (שימו לב רעי מהימין). אין דבר שעשוי בסופו של יום לשים סוף לאפיזודה של עם פלשתיני מאשר הנמל האירני בעזה. כרגע הם גם גוזרים קופון על גבינו וגם חוככים ידיהם בהנאה שהנמל האירני בעזה טרם קרם עור וגידים.

ממשל אובאמה, בשונה ממשל בוש שהיה מוכן לפעול בזירה העולמית גם ללא לגיטימציה ומחוץ למוסדות העולמיים, מחפש את השיתוף והלגיטמציה העולמית בכול מעשיו. אובאמה עצמו תקף בעבר כמועמד בחריפות רבה את הכוחנות החד צדדית של ממשל בוש ונכונותו לפעול ללא הרשאה בין לאומית – מדיניות השריף עם האקדח של בוש. אבל אין מוסד בין לאומי מייצג שאין בו רוב אנטי ישראלי אוטומטי. המדיניות של אובאמה היא מכרה זהב ליצירת לחצים על ישראל. ממשל אובאמה כבר מגלה שאין נושא בעולם שהוא שואף להוביל שאינו כרוך באיזו מידה בבידוד נוסף של ישראל. רק לאחרונה הסכימה ארה"ב שהוועידה המכינה לפירוק הנשק הגרעיני בעולם תציין מכול המדינות בעולם המהוות איום גרעיני לא את איראן, הודו, פקיסטן או צפון קוריאה אלא רק את ישראל. רק שלשום הסכימה ארה"ב לגינוי באו"ם של הפעולה הימית נגד משט השנאה לעזה וצירפה את מאמציה לשחרור כול אנשי המשט מייד ולהקמת ועדת חקירה בין לאומית - הכול כדי להשיג עוד הסכמה בינ"ל בנושא הסנקציות על איראן. העובדה שבמיקרה הזה האינטרס הזה גם חופף את האינטרס הישראלי אין בה כדי להסתיר את המגמה של הממשל לשלם במטבע ישראלית עבור הלגיטימציה הבין לאומית של ארה"ב שברק אובאמה קבע כאבן היסוד של מדיניותו. כן אובאמה נחוש להגן על מדינת ישראל הליבתית, הגרעינית והמצומקת אבל כול השאר, כולל תעודת הביטוח מדימונה, הם מטבע עובר לסוחר. מפחיד לחשוב מה יקרה כשכול קיומה של ישראל יהיה כולו פונקציה של האינטרסים העכשווים כפי שארה"ב תראה אותם בעתיד.

פרשת המשט והסגר על עזה רחוקים מסיום. עוד שבועות תהיה התקשורת מוצפת ב"עדויות מהתופת" שיקריות של "ניצולי"המשט. ועדות החקירה בינ"ל יציפו מחדש את האירועים בגירסת הג'יהאד והשמאל האירופי, כמעשה גולדסטון. לסל הגינויים על ישראל עוד יתווספו גינויים כהנה וכהנה. המאבק על הלגיטימיות של מדינת ישראל הפך למתוחכם, רציף, מתפתח, צובר תאוצה, מתנהל במגוון של מישורים משפטיים, מדיניים ותיקשורתיים ומתקרב לשלב ההכרעה (2027 לפי שייך אחמד יאסין) ויש אפילו כאלה שכבר רואים את הסוף ומכוונים לחלוקת השלל. אפילו בחמאס כבר מהרהרים ברצינות ביחס שבן השקעה בנשק, אימונים וצבא להשקעה בשמאל האירופי ושותפותו עם הג'יהאד הרך של "אירגוני הצדקה", לדידם התשואה של הסגר על עזה גבוהה בהרבה ממה שאפשר להפיק בלי הסגר.

אין מדובר באיום סרק. בשני העשורים האחרונים אכפה הקהילייה הבין לאומית ארבע פעמים את רצונה על אומות ריבונית לצד החלש ומול החזק. משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה התמוטט ב 1990 כתוצאה מחרם עולמי ודה לגיטימציה פוליטית. כווית הקטנה שוחררה מהכיבוש העיראקי ב- 1991 לא בכוחות עצמה, סדאם חוסיין הוא זה שטעה בקריאת המפה העולמית. סרביה, החזקה במדינות יוגוסלביה לשעבר, איבדה ב- 1996 את קוסובו, ערש הלאומיות הסרבית, לטובת מדינה שניה לעם האלבני. מזרח טימור קמה כמדינה עצמאית ב- 2002, בשולי אינדונזיה, דווקא מפני שלא היה להם סיכוי מול אינדונזיה אבל היה לה את ה"עולם" לצידה.

המאבק על הלגיטמציה הפך למאבק קיומי שבו אין לנו כמעט בני ברית, לא בנינו כלים ולמעשה איננו מבינים אותו במלוא משמעותו. לפי נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אנחנו מוכנים להזין את המאבק הקיומי הזה ולשחק ליד אויבנו ובלבד שתהיה לנו תשובה קצת יותר טובה לאיום המטרדי - "לנמל האירני בעזה". יש לתופעה של חוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל ובין חשוב לדחוף הגדרה קולעת – טירוף מערכות. ,