המדיניות של אובאמה כלפי ישראל והמזרח התיכון זגזגה בשנה האחרונה אבל ניראה שהממשל התייצב על מדיניות של הקמת מדינה פלשתינית רצופה וברת קיימא תוך שנתיים עם או בלי תהליך שלום. יש להם ספקות לגבי הסיכוי להביא לסיום מוצלח של תהליך שלום כשהחמאס שולט בעזה וכשעל הפרק סוגיות כמו זכות השיבה והכרה בישראל כמדינת העם היהודי. ארה"ב של אובאמה רואה בסלאם פאייד, ראש הממשלה הפלשתיני, שותף להקמת מדינה פלשתינית יציבה תוך שנתיים שמסוגל גם "להביא את הסחורה". היות ורוב השטח המיועד למדינה הפלשתינית כמו גם התשתיות הכלכליות נמצאים בשליטה ישראלית הרי ממילא את רוב הוויתורים צריכה לעשות ישראל שבידיה השליטה על השטח ועל המשאבים. הפלשתינים, גם על פי ישראל, הצליחו לבלום בהצלחה את הטרור החמאסי האלים וניתפסים כמי שמילאו את חלקם במפת הדרכים ולכן תורה של ישראל. בראיית ארה"ב הקמת מדינה פלשתינית תוך שנתיים, מתפקדת וברת קיימא, תביא גם לשיפור משמעותי במעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. לכן עיקר המו"מ מתנהל עם ארה"ב ולא עם הפלשתינים עצמם. נראה שארה"ב נחושה להכתיב לישראל, בשלבים, את גבולותיה של המדינה, כולל חלקים ממזרח ירושלים, אם או בלי תהליך ומבלי לתת לעיכובים בתהליך, בין כאלו הנובעים מהפלשתינים ובוודאי כאלו הנובעים מישראל, מלעצור או לשבש את מסגרת הזמן שהם קבעו לעצמם - שנתיים. היות וראש ממשלת ישראל הוכיח עצמו כמי שלא פועל אלא תחת לחץ הוא סומן על ידי ארה"ב כמי שכלפיו צריך להיות מופעל הלחץ עד שיתרצה או עד שיוחלף. הבשורה הטובה במדיניות האגרסיבית של ארה"ב היא שהיא עדיין מחויבת לביטחון ישראל ובעיקר לזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי והם, הרבה יותר מאתנו בישראל, מרבים להשתמש בביטוי "המדינה היהודית" בהתייחסם לישראל.
ארה"ב כבר הצליחה לבודד את ישראל מדינית, לאכוף עליה הכרה בפתרון שתי המדינות לשתי העמים, להקפיא את המשך הבניה מעבר לקו הירוק כולל גושי ההתיישבות, לחדש את הקו הירוק בירושלים ולדרוש מישראל נתחים ראשוניים מירושלים, כדוגמת אבו דיס, כחלק מתהליך הבניה של מדינת פלשתין. לכולם ברור שזו רק תחילת התביעות האמריקאיות והם לא יפסקו עד שישיגו את מטרתם או עד שאובאמה יתחלף (לא הייתי מהמר שזה יקרה מהר). מאחר וכול הוויתורים הישראלים נעשו לא כיוזמה ותוכנית מדינית ישראלית אלא ככניעה ללחץ חיצוני, הם לא נחשבים באמת לוויתור ישראלי במסגרת יוזמה ישראלית אלא מזמינים עוד לחץ כדי להניע את התהליך. מי שרוצה הסבר מדוע לאחר שישראל כבר הסכימה לרעיון שתי המדינות ולהקפאת הבניה בהתנחלויות הלחץ עליה דווקא גובר – יש לו את התשובה.
ארה"ב כנראה טועה בהערכתה התמימה שיש למזה"ת עניין אמיתי בישוב הסכסוך שכרגע מספק מכנה משותף לליגה הערבית ואפיק לתיעול התסכול הפנימי בעולם הערבי החוצה. ארה"ב גם תועה שפתרון הסכסוך עם ישראל, נכח ריפוין בטיפול בסוגיה האיראנית, אכן יחזק את מעמדה בעולם הערבי. רוב העולם הערבי והמסולמי אדיש לפלשתינים ומה שמטריד אותם זה "הנטע הזר" באזור – ישראל.
נוכח העקשנות והמדיניות האמריקאית יש לישראל שלוש ברירות בלבד. להתעקש מול ארה"ב עד הסוף כולל המחיר הכלכלי והמדיני המתבקש שסופו גם בפגיעה ביכולת הביטחונית. לוותר נתח אחרי נתח לאמריקאים בתהליך מתמשך של לחץ חיצוני תוך ניסיון להרוויח זמן ולגרור רגליים. סופה של גרירת הרגלים הוא שישראל גם תסחט עד בלי סוף וגם לא תהנה ממרחב תמרון מדיני אלא מדה-לגיטמציה מתגברת. האפשרות השלישית היא שישראל תיזום מצידה מהלך, הנגזר מתוך החזון של שני מדינות לשני עמים, כגון וויתור על שכונות קצה בירושלים, הרחבה של שטחי הריבונות של הרשות והגדלת המעורבות הירדנית בעצוב פני המדינה הפלשתינית. אובאמה אינו תאונה אלא תופעה של תעלם בקרוב. אחרי המשבר הנוכחי יהיה עוד משבר ועוד אחד וכך הלאה עד שישראל תלמד ותתחיל ליזום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה