ב 16/05/2009 התקיימה הפגישה הראשונה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא החדש של ארה"ב ברק אובאמה. השניים לא ממש הכירו אחד את השני ולא היה בינהם רקע של "יחסים עכורים" כל שהם. מצד ראש ממשלתנו זאת הייתה, כניראה, פגישת גישוש ותיאום ציפיות, מצד נשיא ארה"ב זאת הייתה פגישה של הכתבת ציפיות.
הפגישה החלה ב"זובור" חסר תקדים לראש מדינה ידידותית מצד ארה"ב. כל צילום נאסר, המשלחת הישראלית בראשות ראש הממשלה הוכנסה לפגישה מכניסה אחורית כשהנשיא מחכה להם במיסדרון המוביל ללישכתו. שם, בעודם עומדים במיסדרון הציב נשיא ארה"ב אולטימטום לראש הממשלה להקפיא כל בניה מעבר לקו הירוק, כולל סגירת מרפסות בגילה, לצורך מו"מ עם הפלשתינים לתשעת החודשים הקרובים. כדי להוסיף מנת זובור הוא הודיע למשלחת שהוא "הולך להשכיב את הבנות" ודרש תשובה עד שיחזור. המשלחת שחששה להתיעץ במסדרונות הבית הלבן מחשש לציתות, דילגה לשגרירות, אישרה, מתוך הלם וחוסר ברירה, את ההקפאה וחזרה לבית הלבן כדי בעצם, רק אז, להתחיל את הפגישה.
אני משוכנע שקבלת פנים כזו מעליבה לראש מדינה אחר, אם בכלל קרתה, הייתה נדירה ביותר. ברור שהפגישה נועדה להכניס את ראש הממשלה להלם ראשוני ושאי אפשר לתאר אותה בשום קוד דיפלומטי אלא השפלה מאורגנת מראש. כשיוסי מלמן כותב בסוף השבוע במעריב, תחת הכותרת "70 ימים של חרדה" - "אחרי שהשפיל את אובאמה בכל דרך אפשרית נתניהו חושש מהנקמה של הנשיא שתתבטא בהחולטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון" - סוף ציטוט - אפשר להגיד שהאמת שלו סובלת מסניליות.
במבט לאחור התברר שהאולטימטום לישראל דווקא הקשיח את העמדות הפלשתיניות ונתן להם תחושה, מוצדקת במידת מה, שארה"ב איתם ומוכנה לכופף לשם כך את ישראל. ההקפאה לא עזרה לקדם את הצדדים במו"מ ולו במעט. היום אנחנו יודעים שלקראת סיורו במזה"ת בטורקיה, מצרים וסעודיה ונאום קהיר, בתחילת יוני 2009, הדליפו מקורביו על שאיפה להקים מדינה פלשתינית בתוך כ 4 שנים, הקו הכללי של הנשיא אובאמה אז היה פיוס היסטורי עם האסלאם דרך פיוס עם האחים המוסלמים, הטורקים, אז דוגמא לדמוקרטיה מוסלמית, וסעודיה, המרכז הדתי של האסלאם הסוני. סביר מאד שאת ניחרצותו ואת ההנחה האוטומטית שישראל אשמה בכך שאין שלום וצריך לכן להכניסה להלם ירש מהחוגים הליברליים במיפלגה הדמוקרטית ולא מפגישתו עם ביבי.
עוד אנחנו יודעים, בפרספקטיבה, שאובאמה דירדר את יחסיו האישיים והמדיניים כמעט עם כל מנהיג עולמי שהיה מקורב לארה"ב באירופה, עם רוסיה, דרום מזרח אסיה וודאי בעולם הערבי. שיפור נרשם ביחסים עם נשיא קובה ראול קסטרו ויש מאמץ לשפר את היחסים עם מנהיג איראן שמתעקש להמשיך ולהשפיל את ארה"ב. נשיאי מצרים, לוב, תימן וראש ממשלת עיראק סולקו בסיועו או בלחצו. חוסני מובארק המצרי או עלי עבדאללה צאלח התימני יצאו מגידרם לרצות אותו אישית ואת ארה"ב ללא הועיל. אקצר בתיאור יחסיו המשבריים עם רוב מנהיגי העולם ואסתפק שדווקא עם ישראל וביבי יחסי העבודה נשמרו כתיקנם ומעט מאד מנהיגים מצליחים לשמור רצף מיפגשים עם אובאמה כמו ראש הממשלה שלנו למרות ששניהם לא ממש סובלים איש את רעהו.
אמננם ברק אובאמה לא זנח את התפישה שישראל מקשיחה שלא לצורך עמדות, וכמו הממשלים הקודמים, מתנגד חריף להתנחלויות שמעבר לקו הירוק, כולל גילה, הוא עושה מכולן מיקשה אחת. אבל ארה"ב יודעת היטב שאת מתווה קרי, ב 04/2014 ישראל קיבלה ואבו מאזן דחה (למזלנו הגדול) בצד האכזבה מביבי יש לאובאמה אכזבה לא פחות גדולה מהסרבנות הפלשתינית.
תענוג!!
השבמחקעכשיו צריך להעריך מה יהיו היחסים עם המכשפה כשהיא תכנס לבית הלבן. מצד אחד היא מזדהה עם נתניהו ולא סובלת את אובמה, גם סביר שהיא מבינה את המצב באיזורנו טוב יותר ועם פחות צפיות. מצד שני היא נוטרת איבה ונתניהו הצהיר בעבר שהוא אוהד את הרפובליקנים, גם העושרים הקרובים אליה שכפה סאנדרס אינם אוהדים את ישראל. בנוסף היא תמשיך את הנטיה לשיקולים אינטרסנטים בלבד של ארה"ב. האם היא תראה את ישראל כמיצגת האינטרסים האלו?
אין לדעת בעיקר כי המזה"ת התנתק מהסוגיה הפלשתינית והם כבר לא משפיעים אחד על השני. בעבר היחס לישראל היה פונקציה של תפיסת ארה"ב את האינטרסים שלה במרחב. במחמסד הביטחוני האמריקאי גוברת ההכרה שמפקיסטן עד מרוקו אין לארה"ב בת ברית יציבה, מהימנה, מוכשרת ועם אינטימיות טכנולוגית ושפה טכנולוגית משותפת עם ארה"ב. לכן אובאמה נתן את הסיוע למרות הכל. משקל ההערכה הזו יגבר ככל שהמזה"ת שוקע.
השבמחקמקבל את הערכתך לגבי עמדת הממסד הביטחוני האמריקאי אבל כנגדו עומד הממסד המדיני שבאורח מסורתי עויין את ישראל ללא קשר למפלגת הנשיא. מומלץ לקרוא את דו"ח "בייקר-המילטון" שמבטא בבהירות את ראייתם את האינטרס האמריקאי במזרח התיכון.
מחקדו"ח בייקר-המילטון משלהי 2006 המליץ על דרכים לסים את המלחמה בעיראק שויקף תובנה אמריקאית רחבה של ממשל רפובליקני. בהיבט האזורי "הסכסוך" כסוג של פיבוט. מאז פרץ האביב הערבי, מסקנותיו לחלוטין לא רלבנטיות, גם התפיסות. למשל כיום ברור לממשל, שעדיין שואף למדינה פלשתינית בעאך ברמה שהוא שואף לדמוקרטיה במזה"ת, ש"הסכסוך" לא משפיע מהותית על אף אחד מהמלמות הגדולות ומשברי העומק במזה"ת ואין זיקה בין פתרונות לכל בעיה אחרת באזור. המדיניות היא עדיין להשאירר דלת פתוחה להסדר, בעתיד, באמצעות מניעת התנחלויות אבל המטרה מדינה פלשתינית עכשיוו הוכנסה להקפאה. כמעט כל התפיסות והתאוריות לגבי המזה"ת לפני 03/2011, פרוץ ה"אביב הערבי" איבדו מתוקפן ומהרלבנטיות שלהם להיום .
השבמחקאתה מניח שפקידי ממשל ופוליטיקאים קובעים את דעתם כשהם נסמכים על עובדות. לדעתי זו תופעה נדירה. המדינה הפלשתינית אף פעם לא היתה מטרה כשלעצמה אלא אמצעי לנגח את ישראל. ארצות הברית לא הכירה עד היום בגבולות 48 ולהערכתי לא תשנה את עמדתה. למדינות נוצריות יש בעיה תיאולוגית/תרבותית להכיר בירושליים כבירת ישראל.
מחקלךכולם היגיון שבא מזווית האינטרסים שלהם ושנוטה לזלזל, לגמד, להתעלם, לא להתייחס לאינטרסים של אחרים אם יש לזה מחיר פוליטי. מאז פגישת סעוד-רוזוולט בפברואק 1945 העולם המערבי כולו נשען על נפשט ערבי וסיפק בתמורה הגנה, אז ובתחילה בעיקר נגד חתרנות סובייטית, ומטריה פוליטית - לכן הוא היה גם מוטה נגד ישראל. העולם המערבי כבר לא מסוגל לספק הגנה, בטח לא נגד האיומים החדשים, החברתיים במהותם, אסלאם פוליטי, ג'יהאד והגדרות לאומיות, במדינות ערב מסוגלות עדיין לספק נפט אבל העולם לא צריך אותו יותר והם צריכים למקור כדי להתקיים. משוות הכוחות שעיצבה את הםפוליטיקה 70 שנה, מאז תבוסת גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השניה כבר לא רלבנטית - מה שהמשוואה החדשה אני עדיין לא יודע .
השבמחק