יום ראשון, 29 במאי 2016

שתי מדינות לשני עמים ??!!

הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, בדגש על שני עמים, הוא בהחלט הפיתרון הסביר לסכסוך הישראלי ערבי/פלשתיני, אני למשל הייתי משלים בנפש חפצה עם וויתור על חלקים גדולים מארץ ישראל כדי ש"העם" הפלשתיני יבנה לעצמו את מדינתו וישלים עם קיומנו כמדינה יהודית, בצורה מוכרזת או במשתמע, תוך שיתוף פעולה ויצירה הדדית. היום ברור לי שהפיתרון הכל-כך נכון הוא גם הפיתרון "המשיחי", הוא מכיל בתוכו הרבה משאלות לב ומעט מאד מציאות עכשווית.

ראשית נעסוק בסוגית "העם" הפלשתיני זה מקרוב נוצר. מה שמכונה אצלנו "המאורעות" של 1936-9 כונה אצל הפלשתינים של אז "המרד הערבי הגדול", שימו לב לא המרד הפלשתיני. למרות שהמאורעות היו מוגבלים לשטחי "פלשתינה-א"י" של המנדט הבריטי. מי שניהל ברמה האסטרטגית את המרד "הערבי" היה"הועד הערבי העליון" , לא הועד "הפלשתיני" העליון. כשחאג' אמין אל חוסייני סירב להצעות וועידת לונדון ב 1938 להקים מדינה "יהודית" על כ רבע מהשטחים ממערב לירדן, כדי קצת מעל 6,000 קמ"ר, והיתר למדינה הערבית שתקום עדיין לא דובר על עם פלשתיני במדינה פלשתינית, הוא נימק את סירובו בעיניין העקרוני של ריבונות זרה, במיקרה הזה יהודית, על אדמות ווקף מוסלמי - לא השטח חשוב אלא העיקרון. חאג' אמין אל חוסייני קשר את הזהות של מי שאנחנו מכנים היום לאום פלשתיני לזהות על מוסלמית רחבה יותר - זהות מוסלמית רחבה שבעצם הימים האלה ממש מרסקת את המזה"ת לגורמיו ומנסה להגדיר אותו מחדש.  גם תוכנית החלוקה מ 29/11/1947 דיברה על חלוקת המנדט הבריטי בארץ ישראל לשני מדינות - אחת מדינה "ערבית", לא פלשתינית, והשניה מדינה "יהודית".

הארגון לשחרור פלשתין "אש"ף" הוקם יחד עם "צבא השחרור הפלשתיני" בוועידת הפיסגה הערבית הראשונה בקהיר בינואר 1964, ביוזמתו של גמאל עבדל נאצר, ככלי המרכזי למאבק בישראל, בראש ובראשונה ובאופן מידי, ה"מלחמה על המים" - אז ציר העימות המרכזי עם העולם הערבי. הגוף קרם עור וגידים בשלהי יוני 1964 בראשות אחמד שוקיירי כשעיקרון המאבק המזויין בישראל, ככלי יחידי !!, הוא מגדיר הפעולה העיקרי בצד "עצמאות ההחלטה", כלומר שהפלשתינים ולא כלל הערבים הם המגדירים את גורלם למרות שהגוף "העצמאי" הוקם על ידי כלל הערבים ושהקמתו נועדה לשמש כלי בידהם למילחמה בישראל באמצעותם..

למעשה הדבר היחיד המייחד את הפלשתינים משאר ערביי האזור, ביחוד מערביי הסהר הפורה המכונה בערבית "שאם", זה החיכוך עם החברה היהודית והמאפיין העיקרי המבדיל זה המאבק המתמשך בקיומה. המאבק בישראל הוא המדביק הלאומי היחיד בין מגמות הפאן ערביות בסיגנון הנאצריזם והבעת', שהיום השפעתן זניחה, לבין מגמות הכלל איסלאמיות שהיום מתפרצות ומשתלטות על המזרח התיכון.  בחברה הפלשתינית השסע הכלל ערבי מתבטא במאבק בין הפת"ח לחמאס, הפת"ח טוען אנחנו פלשתינים הגם שדתנו מוסלמית וזה טוען כולנו מוסלמים למרות שאנחנו בני פלשתין. המתח המוסלמי-לאומי שהיום קורע את המזרח התיכון לגזרים  גובר בצורה מובהקת על ההגדרה הלאומית  מבוססת הטריטוריה והפיוס חמאס-פת"ח ניראה רחוק לא פחות מהפיוס ישראל-פלשתין או דאע"ש-אסאד.  

יש סימנים רבים מאד לכך שהחברה הפלשתינית לא בונה את עצמה כחברה כלכלית ואזרחית מתפתחת אלא כחברה החיה על המאבק ובלבד. הפלשתינים קיבלו סיוע לנפש הגבוה בעולם ועדיין הפיתוח הכלכלי זניח, את האוניברסיטאות בנתה ישראל והתרבות הפוליטית הפלשתינית לא שונה במאום מהתרבות הפוליטית ב"בלאד אל-שאם", ארצות הסהר הפורה: לבנון, סוריה ועיראק. שחיתות תהומית, שילטון הכוח, דיכוי ואלימות פנימית. במלחמות האזרחים בלבנון נהרגו מאז 1974 מעל ל 180,000 בני אדם, בסוריה, כולל טבח חמה מ 02/1982 לפחות חצי מיליון בני אדם, בעיראק שנמצאת במילחמה מתמדת מאז 1979 וברצחנות פנימית מאז ומתמיד נהרגו מאז 1979 לפחות מיליון בני אדם. אין לנו סיבה לחשוב שב"פלשתין" זה יהיה אחרת. במאורעות 36-9 נהרגו, כך על פי הבריטים, כ 4,000 בני אדם, מחציתם בידי אחיהם הפלשתינים. כ 35% מהרוגי האינתיפדה הראשונה, מתוך כ 2300 פלשתינים, נהרגו בידי אחיהם הפלשתינים. במלחמות בלתי פוסקות בין פלגי פלשתינים, בעיקר בלבנון נהרגו אלפים בידי אחיהם הפלשתינים, לא כולל אלו שנהרגו בנסיבות אחרות. 200 נהרגו בידי אחיהם הפלשתינים כשהחמאס השתלט על עזה בקיץ 2007.  כל המומחים מסכימים שללא השליטה של צה"ל בגדה ו"התיאום הביטחוני" היה החמאס משתלט מזמן על הגדה ונותן לחברה הפלשתינית כיוון כלל איסלאמי על פני הכיוון הלאומי המקומי ה"ווטאני" של הפת"ח.

לא צריך להעלות השערות - לפלשתינים היתה בהתנתקות של קיץ 2005 כל ההזדמנות להוכיח שהם "לאום" שדואג לעתידו הלאומי ומנוהל בידי מוסדותיו "הניבחרים". מיליונים ניתרמו לשימור חממות גוש קטיף כמקור לפרנסה וטכנולוגיה חקלאית והכל ניבזז באורגיית ביזה בתוך 8 שעות מעזיבת הישראלי האחרון. השילטון הופל ו"חליפות" איסלאמית מקומית הוקמה ששאיפתה המוצהרת לא רק חיסול ישראל אלא שילטון כלל איסלאמי, על לאומי, על כלל הערבים במזה"ת בשלב הראשון.

מכאן כמה שאלות - מה קורה לחבורת אנשים שהדבק היחיד בינהם הוא מאבק באויב ניצחי ושמתקשים להוכיח מכנה משותף ועשיה משותפת שלא דרך המאבק, כשהאויב נעלם . מה בדיוק יגדיר אותם כעם ? כיצד יגדירו את עצמם כשכל מה שהם מתייחסים אליו - הערביות, האסלאם והלאומיות המקומית ה"ווטנית" נימצאים במלחמת גוג ומגוג ואיש שוחט את רעהו במרחץ דמים !!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה