הגישה של "או הכל או לא כלום" יכולה, אולי, להביא לכמה השגים טקטיים אבל היא המתכון הכי בטוח לכישלון אסטרטגי מהדהד. ב 1938 בוועידת לונדון אמר חיים וויצמן - "תנו לנו מדינה בגודל מפת שולחן וניסתדר" - הציטוט לא מדוייק אבל הרעיון כן. חאג' אמין אל חוסייני, לעומתו, אמר "אף שעל" והסביר שמדובר באדמת "ווקף", יעני ניכסי הקהילה המוסלמית כולה, שאין לפלשתינים רשות לוותר עליהם. תארו לכם את חאג' אמין אל חוסייני אומר כן ל 75% שהוצע - איפה הפלשתינים ואיפה מדינת ישראל היום ? .
לא רק חאג' אמין אל חוסייני לקה בהבנת ההיסטוריה, היו לפניו והיו אחריו אבל אנחנו נתמקד בפוליטקאים הישראלים שממחזרים את רעיון "או הכל או לא כלום" לפוליטיקה הפנימית הישראלית תחת הסיסמה החדשה/ישנה "או אנחנו או הם". הפוליטיקה היא הרי אומנות האפשרי שבה, הפוליטיקאי החכם, הפוליטקאי האמיתי, מנסה להשיג את המירב ממה שיש לו והטיפש מחכה באפס מעש להיזדמנות הבאה, שאגב בדרך כלל לא מגיעה. .
לא חקרתי עד הסוף את תופעת "או אנחנו או הם", סיסמת הדגל של מי שמתעקש, ממש מתעקש, לא ללמוד לא מההיסטוריה בכלל ולא מההיסטוריה הפוליטית של ישראל בפרט כשהוא מניף, כג'וחא הכפר, מחדש את סיסמת "או אנחנו (הטובים) או הם (הרעים)". יש לו ב"מחנה הציוני" את ציפי ליבני, כמעט פעמיים ראש ממשלה, מנהיגת המיפלגה הגדולה בכנסת בבחירות 2009 - קדימה - הכשלון המהדהד הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית אי פעם, שהפכה לחברת כנסת עוקצנית, מרירה, חדת לשון אבל גם חסרת השפעה. להוסיף חטא על פשע, מיפלגת קדימה בראשותה, זו שזכתה בבחירות פברואר 2009 לכנסת ה 18 ב 28 חברי כנסת והיתה המיפלגה הגדולה בכנסת, התפוררה בבחירות לכנסת ה 19 שהתקיימו בינואר 2013 לשני מפלגות - 'התנועה' של ציפי ליבני עם שש מנדטים ורק השביעית בגודלה בכנסת ו'קדימה' של שאול מופז רק עם 2 מנדטים. בתוך ארבע שנים של "או אנחנו או הם" איבדה תנועה של 28 מנדטים 20 מנדטים, 71% מכוחה, וציפי לליבני אישית את מעמדה ממועמדת לראשות הממשלה לח"כ שכוחה. התרסקות פוליטית כזו לא הייתה בתולדות הפוליטיקה הישראלית וספק אם בכלל בתולדות הדמוקרטיות - פרי הילולים של "או אנחנו או הם". הרי אפשר היה להקים ממשלה דו-ראשית עם הליכוד שיכלה להוביל המון רפורמות בעינייני פנים, כולל גיוס או שרות לאומי לחרדים, שיכלה לשפר את המיצוב של ישראל בעולם ושבה היה הליכוד מעוניין לאפשר ל"קדימה" לקדם תהליך מדיני וקדימה הייתה אנוסה להסתגל לקו יותר נוקשה משציפי ליבני הייתה רוצה. כך או כך ההמתנה בצד לנפילת הממשלה התגלתה כמקח טעות ענקי (כתבתי על כך בשעתו בזמן אמת )- בכנסת ה 20 היה לליכוד 31 מנדטים וציפי ליבני, לאחר שהודחה מהנהגת מיפלגתה שלה , ניכנסה חבולה ומועטת השפעה לממשלה שארבע שנים קודם לכן החרימה.
גם לציפי ליבני היה מה ללמוד מעלילות עמרם מיצנע שניבחר ליו"ר 'העבודה' בשנת 2002 והוביל אותה לבחירות נגד אריק שרון בראשות הליכוד בינואר 2003 תחת הסיסמה "או אנחנו (מחנה השלום ) או הם (מחנה המילחמה של אריק )" - התוצאה 38 מנדטים לליכוד ולעבודה חצי - 19 בלבד. יחד עם הבחירות איבדה מפלגת העבודה, עד כה ללא תקומה באופק, את היכולת להוביל את המדינה. גם מיצנע, כמו ציפי, עמיר פרץ ועכשיו אראל מרגלית בחר ב"או הכל או לא כלום" וכמו הפלשתינים בבחירותיהם האסטרטגיות נישארו עם כלום. מי שרואה את העולם בשחור או לבן תמיד רואה רק שחור כי במציאות אין לבן מוחלט .
צודק ח"כ יצחק בודי הרצוג שהוא מבין שבין אופוזיציה עקרה וחברה שנודדת בעיקביות ימינה לבין שותפות באחריות שבה יש צורך בהמון פשרות אבל יש גם השפעה על הכיוון והדרך - האפשרות השניה היא עדיפה. - הרי כבר אמרנו שפוליטיקה היא אומנות האפשרי ויצחק הרצוג בחר באפשרי, גם אם הוא מועט ולא מספק. אראל מרגלית, שמתעקש לא ללמוד כלום, בחר בכלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה