סוגיה של חופש דיבור

הדמוניזציה המוחלטת שעשו ליגאל עמיר, החוק המיוחד ותנאי המעצר המחמירים בהם הוא נתון, יש להם הצדקה אחת - לדמוקרטיה מותר להתגונן ואם יחלחל לחברה הישראלית הנתונה בשפע של מחלוקות, חלקן ממש קיומיות, שמץ של לגיטימציה להכריע את הוויכוח בדרך הפיגיון או האקדח כי אז בא הקץ למדינת ישראל. זה מידרון כל כך מסוכן וחלקלק שאפילו להתקרב אליו מסוכן. סוד קיומה של מדינת ישראל נעוץ, לטעמי, בכך שבסופו של יום אנחנו מקבלים את הסמכות הדמוקרטית גם אם החלטותיה קשות כשאול (למשל ההתנתקות למתנגדיה) - האלטרנטיבה היא השאול עצמו.  

לאחרונה איימה שרת התרבות למנוע תקציבים ממופעי אומנוות, בעיקר תיאטראות, לא בגלל התכנים שבהם אלא בגלל מה שסביב לתכנים - זה עושה שבת לעצמו ומחליט מי יהיה קהל צופיו ואיפה, במיקרה אחר ההצגה מעצימה ומעשירה את כותב המחזה - מחבל מורשע ברצח חיילי צה"ל על רקע לאומני, מבחינת גם רצחת וגם ירשת, או שהתגלו אי סדרים וחשד למימון זר לתיאטרון, למשל אל-מידן בחיפה. בכל המיקרים לא עסק הוויכוח בתוכן האומנות עצמה ולא נימנעה מאיש הזכות להביע את אשר רצה יהיה מקומם ככל שיהיה - כמו שאמרנו 'חופש הדיבור'.  האמנים שניזעקו, כביכול על סתימת פיות, ניזעקו על זרימת כספים ועל חיי החומר שבצד האומנות. לא על חופש הדיבור ככזה למרות ש'חופש הדיבור' הוא טוענה מצויינת .

עוד החליטה שרת התרבות לא לתת מימון לפסטיבל הקולנוע בירושלים היה ויוקרן בו סרט על יגאל עמיר. הפעם הנימוקים היו לא סינון או מידור של הקהל, לא חשש לאי סדרים כספיים או חשש שהמחזאי או הבמאי, עבריינים מורשעים ברצח, יתעשרו ויתפרסמו מהסרט בסגנון 'גם רצחת וגם ירשת' - הפסילה, שאני תומך בה מהנימוקים לעיל, הייתה כולה בגלל התוכן - הצגת רוצח הדמוקרטיה הפוטנציאלי יגאל עמיר לא כדמות דמונית אלא כאדם בשר ודם שיש לו גם צדדים חיוביים (נכון אבל לא לעיניין).  אני שלם עם הפסילה ובכל אופן חיכיתי לגל מחאה מחסידי חופש הביטוי - כאימרתו של וולטר, כניראה מ 1770 "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם" (יש כמה גירסאות)..

איש מאלו שניזעקו על חופש הדיבור לא תהה היכן הגבול לסתימת פיות ומניעת מימון לא בשל שיקולי מעטפת אלא בשל התוכן עצמו, איש מאלו שטען שדרישות השרה הם תחילתו של מידרון חלקלק לסתימת פיות לא ניזעק לעורר וויכוח ציבורי על הסרט  - הרי חופש הדיבור כולו נועד למיקרים המאתגרים, אלו המרגיזים והמקוממים שאיננו מסכימים להם כלל. כל ציבור האמנים הפך לעדר חסר דעה, עדר מלחכי קש וגבבה כשסותמים את הפה לסרט מקומם שמאתגר את גבולות הדמוקרטיה וביחוד את קווי ההגנה שלה. שחקנים ובמאים שמוכנים, בשם חופש הדיבור, לשתף אותנו בהגיגיו של מחבל או של פלשתיני שמדינת ישראל היא הנכבה שלו לא שואלים ולא שאלה אחת במיקרה של הסרט על יגאל עמיר - הרי אין כמו הסרט לעורר וויכוח על גבולות המותר והאסור ראשית בחברה עצמה אחר כך באומנות.

ישראל צודקת, לדעתי, כשהיא מטילה טבו גדול ועושה דה-לגיטמציה מוחלטת לרעיון ולמחשבה שמישהו, מצוייד באידיאולוגיה מתאימה, ינסה לשנות את פסק הבוחר בישראל ויפתח בפניה את שערי הגהינום אבל האמנים לא פטורים מדיון על העיקרון גם כשהוא לא נוגע לכיסם האישי - הם היו הראשונים שהיו צריכים לעורר את הוויכוח 'איפה הגבול ? מה מותר, מה אסור ולמה ?