היות ואין בחוק הישראלי חובת מימון לאומנות בכלל ולתיאטראות בפרט ברור שהנושא מצוי באופן מוחלט בסמכות השר הממונה. עוד ברור שחופש הדיבור לא כרוך באופן אוטומטי בזכות המימון - עדיין יכול כל אחד להתבטא כחפצו.
לגופו של עיניין תרבות, במיוחד תיאטראות וסרטים, עיקרן דיאלוג והעברת מסר. אמנם אנשים אוהבים "להתחזק" באמונתם מקריאת מאמר בעיתון שהוא לרוחם או מהליכה לתיאטרון המשקף את דעתם ונירתעים מתיאטרון או סרט המאתגר את מחשבתם ואמונתם אבל זה תפקיד האומנות - לאתגר, להציג זוויות נוספות ולבסוף להפרות את המחשבה ולהרחיב את השיח - הדיאלוג.
במצב אידיאלי היינו צריכים לשאוף שתיאטרון שמציג את זווית החיים מהצד הפלשתיני, את תחושות ההשפלה, הנכבה והפליטות יעלה הצגה ביצהר או קרית ארבע ושלאחר ההצגה יתקיים גם דיון על ההצגה או להיפך, שתיאטרון שמציג את הנרטיב הציוני של עם השב למולדתו לבנות ולהיבנות בה יוצג באום-אל-פאחם או שכם ולאחריהם יקיימו, כנהוג מפעם לפעם, דיאלוג בין השחקנים לקהל. במצב הזה, הדימיוני ולצערי גם הלא כל כך מעשי, האומנות ממצה את עצמה ביצירת דיאלוג, הפריה ובחיבור בין קצוות. הרי יתכן שיווצר הירהור מסויים בקהל בין אם הוא משכם או מגיבעת החרסינה. ברור גם, בקיצוניות הנגדית, שאין ערך לחופש הדיבור ולאומנות אם אינה מיועדת לקהל, אם אנשים מבטאים את עצמם בחדר סגור, ללא קהל וללא שומעים.
מכאן שכשהמדינה תומכת באומנות הקריטריון החשוב מכל הוא האם האומנות פתוחה לכל, עד כמה היא מפרה ואיזה עוצמה של דיאלוג וחשבון נפש היא יוצרת. אם אומן מחליט שהוא ממדר חלק מהקהל, שהוא מגביל את הדיאלוג - הוא חוטא לאומנות. הדבר חמור עוד יותר עם הוא מקבל כסף מכל הציבור אבל מחליט מי מהציבור והיכן רשאי, עקרונית, לראות את ההצגה.
ההחלטה של שרת התרבות מירי רגב לשלול מימון מתיאטרון אל-מנא של נורמן עיסא לא הייתה בגלל תכני התיאטרון וההצגה המסויימת אלא החלטתו לא להיות אומן אלא פוליטרוק פוליטי שמגביל את הדיאלוג, בונה חומות וממדר אנשים - הרי שום דבר לא מונע מנורמן עיסא, במימון ממשלתי מלא, להגיע לביקעה או לכל מקום, כולל מעוזי המתנחלים ביו"ש, ולהציג את ההצגה הכי בוטה שאפשר נגד מה שהוא רואה ומכנה "הכיבוש", לספר את סיפור הארץ מהצד הערבי-פלשתיני ולאתגר את המתנחלים במקום למצוא מפלט נוח בקהל שפחות מאתגר אותו ואת הצגתו ולכן פחות מאותגר ממנה. בכלל אמנים אמיתיים מאתגרים, פרובוקטיבים, מסעירים, מחציפים פנים, שוברים את הכלים ורחוקים מלחפש מיקלט בבינוניות ובזרם המרכזי. זה לפחות המדד שלי לאמן ואיש לא מבקש מנורמן עיסא לשנות את דעתו אלא באם, מתוך הדיאלוג, תצמח תובנה אחרת גם אצלו.
בעימות בערוץ הראשון בין המחזאי יהושוע סובול ואמונה אלון טען המחזאי, לאחר כל הקלישאות על חופש הביטוי, הרס הדמוקרטיה וחורבן האומנות, שאין שונה נורמן עיסא משחקן דתי שמסרב לשחק בערב שבת כי הוא שומר שבת - ההשוואה היא במידה רבה עלבון לאינטליגנציה - הרי השחקן הדתי ישמח להופיע בפני אותו קהל באותו מקום לא בערב שבת - אין לו דבר נגד הקהל ככזה אלא רק קושי עם עצמו - נורמן עיסא החרים את הקהל ככזה, לא בגלל עיד אל פיטר, והוא לא היה מוכן להופיע בפני הקהל הזה במקומו לא בגללו אלא בגללם, לא מחר, לא אחרי החג ולא בכלל כי הקהל משוקץ ולא השחקן דתי.
לשימחתי הודיע נורמן עיסא שהוא, במחשבה שניה, כן מוכן להופיע בביקעה. יתכן שהוא שקע בהירהור שני על תפקידו כאמן ויתכן שהוא חשב על המימון לתיאטרון אבל, כך או כך, מירי רגב צדקה כל עוד היא לא עסקה בתוכן אלא בחרם .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה