יום שלישי, 8 ביולי 2014

שיטיון של יאפים

תושבי עוטף עזה ועד פאתי תל אביב ניכנסו לסוג של חיים תחת אש, טרדה שמדאיגה, תטריח ותדאיג אותם בימים הקרובים. יש לצה"ל פתרונות חלקיים כמו "כיפת ברזל", מערכת הנחיה, התרעה ואזעקה טובה המאפשרת לרוב האזרחים המאויימים להתארגן בזמן, גיבוי כלכלי לתושבים, סיוע בהפעלת הילדים והמון גיבוי וחום משאר הארץ.  בראיה ארוכת טווח נצטרך מפעם לפעם לעבור גלים כאלה בעתיד, עברנו גרוע מזה בהרבה בעבר. בשנות החמישים ועד ששת הימים היו תושבי עמק החולה ומזרח הכינרת מטרה קבועה לתותחי הסורים. אלפי ילדים התרגלו, כמובן מאליו, לחיות בצל התותחים, בטווח הבונקרים ולישון מעת לעת בתוכם. מלחמת ההתשה והמרדפים זימנה גורל דומה לילדי עמק הירדן ועמק בית שאן שהפכו, לאורך שלש שנים, למטרה כמעט יום יומית לתותחי הירדנים מרמת אירביד.  מאז אמצע שנות השיבעים הפכו ישובי הצפון ובראשן העיר קירית שמונה, למטרה קבועה ל"קטיושות", בהתחלה של הפלשתינים ולבסוף של החיזבאללה. למעשה האיום הזה, שהתפרץ לאחרונה ב 2006, לא באמת הוסר אלא ניכנס להקפאה.

עשרות אלפי ילדים גדלו בארץ בשגרה של בונקרים פתוחים, תרגולות מקלטים, אזעקות וכדומה. גם אם נחפש בזכוכית מגדלת לא נמצא בנוער הזה משקעים "פסיכולוגיים" מיוחדים ביחס לאוכלוסיה הכללית במדינה. הם גדלו להיות אזרחים מועילים בהתאם לרקע החברתי בו צמחו - קיבוצניקים, מושבניקים או בני מה שכינו "עיירות הפיתוח". אז עוד לא היה מקובל להצמיד פסיכולוגים לשיגרת החיים, מהתבוננות בתוצאות גם לא היה צריך. די היה בנחישות וברוגע של ההורים, בדפוסי שיגרה מתאימים ובאיפוק התנהגותי כדי לא לפוך את שיגרת האיום לנכות פסיכולוגית להמשך החיים.  

מעט פעמים ראיתי בטלוויזיה הישראלית מופע צווחנות יאפי, תלוש, מעורר היסטריה ורחמים עצמיים כמו התוכנית בערוץ 2 אתמול בצהרים עם שי גולדן והמראיינת שאיתו. הם לא הפסיקו לרחם על תושבי שדרות או עוטף עזה שצריכות לאסוף את הילדים ולרוץ בשתיים בלילה לממ"ד. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם מצב כזה ועוד לאורך שנים. "תאר לך" היא אומרת לו, "תארי לך" הוא אומר לה כששניהם מפליגים בזוועות הסיטואציה בשתיים בלילה. האפשרות שחלק מהילדים, ביחוד הקטנים, כבר ישנים מראש בממ"ד לא חודרת לתובנה של גולדן ושותפתו למופע השיטיון. ברור ששניהם לא ממש מבינים את הסיטואציה באמת.

לקינוח מביאים, כמובן, פסיכולוגית שמדברת, איך לא, על הטראומות. לטעמי כל כך שיטחי ולא נוגע שלא צריך דווקא פסיכולוגית - כל אחד יכל להגיד את אותן מילים. מה הפסיכולוגית הידענית לא עשתה והיה ממש מתבקש - לא נתנה עצות מועילות לזמן אמת, למשל לשמור על שיגרה רגועה, להפוך את הריצה למקלט לשעשועון, כיצד להעסיק את הילדים שם בחדר הסגור והדחוס. בסוף מה שבאמת מלחיץ ילדים זה ההתנהגות של ההורים והתגובות של החברה.  לא רק שאלפי אמהות עשו זאת בעבר אמא אחת גיבורה ממש - תמי ג'ורנו משדרות, עשתה זאת ממש בפועל כאן  ועכשיו, בישראל של שנת 2014, כשטיל פגע ישירות בביתה כשבבית ארבעה פעוטים. "ידעתי שאני צריכה להקרין שקט ורוגע" אמרה תמי ג'ורנו לחלק מהמראיינים. אם תרצו תמצית הגבורה כי למדנו במקורותנו "איזה הוא הגיבור - הכובש את יצרו".

מותר לנו לשאול האם יש לנו במדינת ישראל זכות לדרוש גבורה מסתם אזרחים, סתם אמהות או סתם בני אדם. כניראה שאין ברירה. במזה"ת אם לא יהיה חמאס יהיה אנסאר בית אל מקדיס, אם לא יהיה חיזבאללה יהיה דאע"ש או ג'בהת אל נוסרה ואת המזרח התיכון, אפילו הקרוב לנו, לא נוכל להנדס לרצוננו אפילו תמצא הנוסחה לשלום עם הפלשתינים.  באשר לפסיכולוגים מותר וחייבים לדרוש מהפסיכולוגים עצות להתמודדות בזמן אמת ונוכח קשיים ולא אבחונים בנאליים לאחר מעשה.

יש לי שתי גיבורות מהשבוע שחלף - אמא של נפתלי פרנקל ז"ל, רחל פרנקל שגם בצערה העמוק ידעה לשמור על איפוק, ידע להודות גם לאבו מאזן וגם לגנות את רצח מוחמד אבו חדיר אללה ירחמו ולא לשקוע רק באבלה שלה (אני לא משער שהייתי מסוגל לכך בעצמי), ותמי ג'ורנו משדרות זו שהקרינה שקט. עם גיבורות כאלו לא צריך פסיכולוגים די בדוגמא אישית והן מגחיכות את עליבות צמד הזחוחים שי גולדן ולא זוכר מי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה