דילמות קשות מנשוא

המזה"ת, כידוע לכולם, נמצא בתהליך התפרקות והתפוררות מהיר. מדינות ערביות עם אוכלוסיה הומוגנית, בעיקר עם משטר מלוכני ושורשים מוסלמיים, מצליחות לשרוד תוך חשש מה ילד יום ותחת איום קיומי מתמיד - זה נכון בעיקר לירדן. אלא שההתפוררות הערבית מעצימה מאד את הדילמות של ישראל ומציבה אתגרים בלתי פתורים לתורת הביטחון שלה. מצד אחד ישראל עושה ככל יכולתה לכבד את הריבונות המצרית מצד שני בסיני המצרית פורח טרור של אל קאעידה שכרגע הוא בעיקר איום על מצרים אבל מהווה מטרד אמיתי לישראל. גם בגבולנו עם סוריה לא ברור מי הכתובת באמת, בפועל ובכלל. למזלנו הערבים נלחמים ברצחנות אחד בשני ואנחנו רק הערת שוליים ברשימת המטרות האסטרטגיות שלהם. קודם כל המשטרים הערביים או השלדים שלהם, האמונה היריבה, סונים נגד שיעים ונוצרים, העדה האחרת, עלאווים, כורדים או עדות אחרות, רק בסוף, בהערת שוליים, ישראל.

התהליך לא פוסח על הפלשתינים כחלק מהמרחב הערבי. כבר שנים מתפוררת החברה הפלשתינית ואיתה המשילות הפלשתינית למצב אנארכיה זוחלת.  מחנות הפליטים הפכו לישויות חברתיות ומיליציוניות ניפרדות. מנגנוני הביטחון הפלשתינים משתדלים להיות מעודכנים אבל לא מסוגלים לפעול במחנות. את המשימה מבצע מפעם לפעם, כשהצורך דחוף במיוחד, צה"ל. עוד מאוימת הרשות מהחתרנות הפוליטית והחברתית של החמאס. נכון שהחמאס נמצר בשפל אבל זה יחסית לעצמו, לא יחסית לחברה הפלשתינית ככלל ולא יחסית ללגיטימיות והרלבנטיות של אש"ף ואבו מאזן עצמו.  אם יש עוד מראית עין של מסגרת שלטונית זה במידה רבה הודות לצה"ל ובמידה פחותה הודות לירדן. אתמול בערוץ 10 בלונדון וקירשנבוים הביאה  החוקרת מהמכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת ת"א, בראשות עמוס ידלין, אורית פרלוב נתונים על הרשתות החברתיות הפלשתיניות בגדה והיקף הקריאה "לרצוח את אבו מאזן". מסתבר שסילוקו של אבו מאזן מתעל אליו יותר התעסקות מהחטיפה באלון שבות, מרצח מוחמד אבו חדיר ובכלל הסכסוך.

בעזה המצב חמור פי כמה. המשילות של החמאס דועכת בגלל המשבר הכלכלי, הנתק ממצרים, צמצום דרסטי בסיוע מאיראן והמאבק בין מצרים לקטאר המונע העברת כספים מקטאר לרצועה. בצד ארגון כמו הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני קמו לחמאס יריבים שאנחנו מכנים אותם בשם הקיבוצי "ג'לג'לאת".  מדובר בחבורות מוסלמיות קיצוניות, חלקן סלאפיות (מחקות את דרך החיים, להבנתן, של מוחמד וחבריו - הצחאבה), חלקן ג'יהאדיסטיות, רוצות לאסלם את העולם, ורובן גם וגם. החבורות מנוסות בחיים מחתרתיים מהווים איום של ממש על המשילות ברצועה וגם ברצועה אין כרגע באופק משילות אלטרנטיבית (בדיוק כמו בלוב, תימן, סוריה, עיראק ועוד).  תורת הביטחון של ישראל גורסת שמבחינת ישראל לא חשוב מי ירה, ארגון זה או אחר, האחריות היא על הריבון. זה היה הכי נכון עד שהאביב הערבי סדק את הריבונות כמעט בכל המרחב (הרי לא נעניש את מצרים על פיגוע באילת - להפך - נשתף איתה פעולה). הריבונות החמאסית בעזה או הפת"חית בגדה חלולות ועלולות לקרוס בשל אירוע קטן אחד יזום, מקרי או גחמתי שמחולל תגובת שרשרת בלתי נשלטת. קריסת המשילות בגדה או בעזה היא בהכרח לזרועות ישראל ותטיל עלינו, נרצה או לא נרצה, להתמודד עם החברות שנעשות מפוררות יותר, בלתי נישלטות, עניות יותר ואלימות. אכן ישראל מסוגלת לשלוט בחברה הפלשתינית ישירות אבל במחיר כלכלי יקר, נוכח מצוקה מדינית, בחיכוך גובר עם האוכלוסיה שאינה רוצה בנו וכמובן במחיר דמים שבכל תסריט יקר בהרבה ממחיר הדמים הנוכחי. בסוף השליטה הישראלית הישירה על האוכלוסיה הפלשתינית זו האפשרות הגרועה מכולם.

יש לישראל כלים, למשל היקף אספקת המצרכים לעזה ואיכותם או מבצעים צבאיים נקודתיים על מטרות איכות נבחרות, חיסול דמויות מפתח מבצעיות  ועוד. אבל האמצעי האסטרטגי הכי טוב שהוא גם הכי מתסכל וההכי מעצבן זה לחזק את המשילות דווקא של אלו שכן מצליחים, עדיין, למשול בחברה הפלשתינית והם, כולם, לדאבון הלב רוצים דווקא בהשמדתנו.. האם יש משהו שיש לו תשובה ברורה וחד משמעית כיצד מתמרנים במצב הזה מבלי להתדרדר הלאה, כיצד לנהל  ולהתנהל עם החברה הפלשתינית מכאן והלאה עם פחות חיכוך ואלימות. אודה ולא אבוש -  אני שמח שאני לא ראש ממשלה ונטל האחריות הקשה לא עלי.