צרפת ובריטניה היו ידידות של צ'כיה לפני מלחמת העולם השנייה, הן סיפקו לצ'כיה הגנה דיפלומטית מפני רוסיה. פולין הייתה יותר מסתם ידידה, הייתה לה ברית צבאית עם צרפת. כשכנות לרוסיה הסטליניסטית ולגרמניה הנאצית לא היה להן נכס אסטרטגי חשוב יותר מהתמיכה האנגלו/צרפתית ובמקרה של פולין מהברית הצבאית ההדוקה עם צרפת. בסופו של יום הסכם מינכן מספטמבר 1938 "קבר" את צכיה ופולניה, לצכיה היה צבא שהיה מסוגל בהחלט להגן על המדינה מצויד במיטב הציוד של אותה תקופה. בהעדר תמיכה דיפלומטית וכלכלית מסרה צכיה את חבל הסודטים, קו ההגנה שלה המאוכלס בחלקו הגדול בגרמנים מקומיים, לגרמניה. יתר על כן, חבל הסודטים שימש קרש קפיצה לאיגוף ההגנה הפולנית מדרום שנה יותר מאוחר. צרפת ואנגליה האמינו שהן הביאו שלום. לצ'כיה ופולניה לא הייתה ברירה. כן!! בן הברית הקרוב, המישענת היחידה פועל בסופו של יום מראייה צרה של האינטרסים כפי שהם נתפסים על ידי המעצמה התורנית - בן הברית של אתמול, כך לכל אורך ההיסטוריה, יכול כהרף עיין להפך למכשול במדיניות האימפריאלית של היום (צרפת וישראל ב 1967 , ג'ימי קרטר והשאה של איראן ב 1979) ולהפך לאיום, לפעמים אפילו קיומי ממש . לעג הגורל הוא שצרפת ובריטניה שילמו בריבית דריבית את טיפשותם צרת האופק וארה"ב שילמה ומשלמת, יחד עם מדינות האזור, את הפקרת השאה באיראן. כן!! לא פעם הסכנה אורבת דווקא בתוך המשפחה, דווקא בין החברים הטובים.
כדי לא להרחיק להסכם מינכן הידוע לשמצה נתקרב לשלטונו של חוסני מובארק במצרים, ידיד קרוב ונאמן של ארה"ב, משענת של כוח ולגיטימציה אמריקאית בעולם הערבי, מי שהוביל ושימר את הסכם השלום עם ישראל ובמגביל הוביל לשיפור רצוף ומתמשך בכלכלת מצרים בכלל וברמת חייו האישית של המצרי הבודד. עוד בתקופת ממשלו הראשון של הנשיא אובאמה ושרת החוץ הילארי קלינטון, מתחילת 2009, החלה ארה"ב לתמוך, לעודד ולהפעיל קבוצות וגופים שפעלו למען קידום ה"דמוקרטיה" במצרים. כמה עשרות פעילים אפילו הוטסו לארה"ב, כביכול כאורחים של קבוצות לא פרלמנטריות - NGO -בארה"ב, שם למדו על רישות חברתי "נטוורקינג", שימוש בפייסבוק, יצירת דעת קהל וכדומה. חוסני מובארק זיהה את הסכנה, פעל נגד הקבוצות במצרים אבל הרגיש גם כפות ובעיקר תלוי בארה"ב, זו שחימשה את צבאו במיטב הטכנולוגיה המודרנית וסייעה לו כלכלית. כל פעם שארה"ב "הרעימה" את קולה על מצרים ויחסה ל"זכויות אדם" וחופש הביטוי הרפה הנשיא המצרי מהלחץ. לקבוצות האלו שארה"ב טיפחה היה חלק משמעותי בהפלת חוסני מובארק. התחליף היה החלפת "דיקטטורות" בשם הדמוקרטיה מדיקטטורה מוסלמית לדיקטטורה צבאית, קשה מקודמותיה, משבר כלכלי נוראי במצרים, רדיפות של נוצרים ובריחה המונית שלהם, יחד עם מוחות נוספים, מהמדינה, שינאה גורפת לארה"ב, השתלטות הג'יהאד העולמי על חלק מסיני, סכנה להסכם השלום בין ישראל למצרים וחזרה זוחלת של מצרים לחסות הרוסית. כמו במקרה של פולין וצ'כיה ב 1938 הסכנה הקיומית למישטר ולמדינה התפתחה מהנהגות מתנשאת ואינטרסנטית של בת הברית הקרובה שאי אפשר בלעדיה אבל גם אי אפשר איתה. יש דוגמאות נוספות כבחריין והיריעה קצרה מלתאר את כולן.
במה דברים אמורים - לפני מעל לשבוע ניפגש שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו עם חברי כנסת מהאגף היותר ימני בליכוד ובבית היהודי. בדן שפירו הוטחו אמירות קשות בכלל על מדיניות ארה"ב באזור, על היחס המתנשא של ארה"ב כלפי ישראל ועל העמדות הקונקרטיות של ג'ון קרי שמקשיחות את העמדה הפלשתינית. אינני יודע עד כמה השיחה הייתה קשה והאם נשמר בה קוד הנימוס הבסיסי המחייב אבל עצם מתיחת הביקורת על ארה"ב היא לגיטימית וכפי שניתן ללמוד מההיסטוריה - היא לפעמים אפילו הכרחית.
בתגובה קראתי שתי מאמרים, אחד של איתן הבר בידיעות והשני של יעל פתיר באתר וואלה שמזכירים לאנשי הימין שארה"ב היא בת בריתנו, שאין לנו אחרת ולכן היה ראוי לביקורת שלא תישמע. כמו במקרים היסטוריים רבים בעבר תלות פסיבית בארה"ב, נוכח המשברים העולמיים במזה"ת, באוקראינה ודרום מזרח אסיה (תאילנד), משברים הנובעים במידה רבה ואולי מכרעת מהוואקום הפוליטי העולמי ומדעיכת ההשפעה והסמכות האמריקאית בעולם, מחייבת שיח נוקב עם ארה"ב, לא שבירת כלים אבל שבירת מוסכמות. כך או כך - התבטלות בפני ארה"ב אינה אופציה אלא סכנה מתפתחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה