כדי שחברה כלשהי או מדינה תוכל לשגשג ולפרוח לטובת כולם היא צריכה חזון משותף כלשהו שנוגע לעתיד ומכוון את ההווה, היא צריכה התארגנות חברתית מקובלת על רוב הציבור מבוססת על סט ערכים משותף, היא צריכה תחושה של ערבות ואחריות הדדית, פתיחות מחשבתית ורעיונית המאפשרת התמודדות עם כל רעיון וכל מחשבה ובסופו של יום היא צריכה גם הרבה יצירתיות. בהכללה אפשר לומר שככל שהתקינות הפוליטית חזקה יותר, העריצות המחשבתית מוחשית יותר כך היצירתיות מוגבלת יותר.
גם במישור האישי הידיעה מה אתה רוצה מעצמך, חריצות וההתמדה, הנחישות, הפתיחות האישית, היצירתיות, התקשורת החברתית ובעיקר היכולת לשאול את השאלות הנכונות חשובים הרבה יותר מסל המיטען והידע שכל אחד מאיתנו נושא איתו. הצלחה במבחנים, מבחני הבגרות למשל, לכשעצמה, בלי כל התכונות שמניתי לעיל, חלקם או כולם, לא מבטיחה שום השגיות בחיים בשום תחום, יהיה זה באומנות, מדע, ניהול או מסחר. בדרך כלל כשאדם יודע במה להתמקד ומה הוא רוצה מעצמו הוא גם ידע לשאול נכון ולרכוש את הידע והשכלה הנידרשים לו. למשל מי שמתעניין באסטרונומיה ימצא את הדרך ללמוד, אפילו באופן עצמאי כאוטודידקט, את התחום שמעניין ומעשיר אותו.
חשיבות בית הספר בעיני באופן אישי היא בהקניית מסגרת תיפקודית, מערכת התנהגות חברתית, בהרגלת המוח לעסוק בלימוד ובקניית מושגי יסוד וערכי בסיס על החברה בתוכה הילדים והנערים מתחנכים. לא רק אצלנו בישראל אלא בכל העולם המערבי התגלה שנוער בוגר תיכון, שזה אתה סיים מבחנים קשים ומתישים, הוא בדרך כלל בור ועם ארצות ולגבי מדינתו והחברה בה הוא חי. זה לא מפריע לנוער הישראלי לשבור את כל השיאים האפשריים בהמצאות, יצירתיות וחדשנות כשתהליך ההתבגרות מבשיל לכדי גיבוש דרך בחיים. הנוער הישראלי, בחלקו הגדול, עובר סוג של התבגרות והכנה לחיים כמו שהם, כולל למשל התמודדות עם אחריות, במהלך שרותו הצבאי וככל שהשרות תובעני יותר כך הנכונות לעמוד בקשיים ולשאת באחריות גדולה יותר. בנוסף לשרות הצבאי, שיש בבורותם המתייחסים אליו כביזבוז זמן, עובר חלק משמעותי מהנוער תהליך של הבשלה והתמקדות בזמן הטיול הגדול שלאחרי צבא בחו"ל. החשיפה לעולמות אחרים ומנהגים שונים מעמידה את התרבות הישראלית במיבחן השוואתי ומפרה מחשבתית. לא את כולם ולא תמיד בצורה מודעת אבל על פי רוב.
מבחנים בין לאומיים השוואתיים אין להם שום ערך בעיני כי הם מכניסים תחת כיפת גג אחת תרבויות וחברות שונות. כבר למדנו בעבר שמבחני האיי.קיו, המדד הבסיסי המקובל בעולם לאינטליגנציה חברתית משנות החמישים ועד שנות השמונים, היה מעוצב סביב מערכת התובנות והחשיבה של מעמד הביניים בארה"ב. השחורים בהרלם, ניו יורק, תמיד ניכשלו בו בתחתית הסולם והיאפים של מסצוסטס, מדינת הלבנים בצפון מזרח ארה"ב, תמיד הובילו בפער ניכר. אף לבן יאפי לא היה שורד את הדרישות האינטלקוטאליות של הרלם אפילו יום אחד והצלחתו במבחני האיי.קיו לא העידה אלא על הפוטנציאל שיש בו להצליח בחברה יאפית לבנה ולא באף מקום אחר. למרות שאנחנו יודעים היום שמבחני האיי.קיו, במיתכוון או שלא במתכוון, למעשה תייגו את השחורים בהרלם כ"נחותים" השיטה של מבחני השוואה לפי הדגם של השכלה מערבית מתקדמת במודל האירופי או הצפון אמריקאי ממשיכה לתייג אחרים כלא מצליחים. בהקשר הספציפי של ישראל - ישראל אמנם נחשבת דמוקרטיה מערבית אבל היא היחידה הממוקמת בלב אזור מוסלמי אלים, חיה באיום קיומי ומשקיעה משאבי חומר ורוח בעצם הישרדותה. סט הכלים של צפון אירופה והנמרים האסיאתים לבניית חברה מוצלחת ומשגשגת יכול לעבוד שם ונידון לכישלון כאן.
בכל המדדים החשובים של יצירתיות, שימחת חיים, אורך חיים, צמיחה כלכלית וילודה חיובית ישראל מובילה במובהק על מדינות שהרבה לפניה בכל מיני מבחני השוואה למתבגרי התיכון שיודעים מה להשיב ולא ברור שהם יודעים גם מה לשאול. לא במיקרה יפן, דרום קוריאה, טייוואן וסינגפור, מדינות מובהקות של משמעת חברתית וחוסר סובלנות לשאלות מטרידות שמאתגרות את הסדר החברתי, נמצאות בראש טבלת ההצלחה במבחני השוואת הידע הכמותית - פיז"ה. אם יש מדד למדינות מצליחות ישראל נימצאת בעשירון העליון לצד ואחרי מדינות כמו סינגפור ודרום קוריאה וזאת בתנאים הבלתי אפשריים של המזה"ת. בקיצור אין למבחני ההשוואה שום ערך אמיתי חוץ מנפח הכותרות בתקשורת והמלל הרגיל. לי אישית לא ברור למה מדינת ישראל בכלל משתתפת במיבחנים הכל כך לא רלבנטיים לעתידה של מדינת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה