יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

הניו יורק טיימס

הניו יורק טיימס ניחשב לעיתון המשפיע בארה"ב ומכאן, יש הטוענים, המשפיע בעולם.   בארה"ב יש עוד כלי תיקשורת רבי השפעה כמו הוושינגטון פוסט והלוס אנג'לס טיימס, רשתות טלוויזיה ארציות כמו CNN, חדשות פוקס ובלומברג. יש בארה"ב עשרות אלפי עיתונים ברמה המדינתית והמקומית ואלפי ערוצי טלוויזה ורדיו וכמובן הרשתות החברתיות השונות. אז גם אם יש לעיתון 3.5 מיליון קוראים ביום חול והשפעתו גדולה משל האחרים - בבליל התקשורתי של ארה"ב נתח ההשפעה שלו מצטמצם מאד.  העיתון מייצג את האגף השמאלי של המיפלגה הדמוקרטית בארה"ב, דוגל כבר כמה עשורים בקו ביקורתי כלפי ישראל. הדבר הכי קרוב לניו יורק טיימס הוא העתון 'הארץ' בישראל. עיתון שמשפיע על חוגים אינטלקטואלים במרכז וזניח בכלל דעת הקהל בישראל.


מאז עלה ברק אובאמה לשילטון ב 2009 תומך העיתון ללא סייג כמעט בכל מהלכי הממשל ומתחשבן עם כל יריביו ומתנגדיו של הנשיא אובאמה למרות שקשה להצביע על הצלחות מובהקות לא בתחום הכלכלה, לא בתחום הפערים החברתיים ולא בתחום מדיניות החוץ, ויש לניו יורק טיימס תאבון מיוחד לנגח את ישראל, ביחוד את השילוב מדינת ישראל וראש ממשלתה בנימין נתניהו. מאז העז בנימין נתניהו להתמקח על תוכנית ההקפאה  של הנשיא ברק אובאמה ב 2009 והכתבה הגדולה של תום פרידמן בעיתון "נהג שיכור בירושלים" לא זכה בנימין נתניהו לשום הבנה או מחמאה בעיתון אלא רק קיתונות של הכפשות וביקורת על כל דבר שעשה ואמר. אפשר להגיע למסקנה לא מוגזמת שהניו יורק טיימס אובססיבי לשלילה ביחסו לבנימין נתניהו. עוד נוטה עיתון לכרוך כל ביקורת על ממשל אובאמה כתמיכה במשתמע בריפובליקנים ובממשל בוש, שנוא נפשם, למרות שהממשל הזה כבר לא רלבנטי לשום דבר שקורה היום.


יש איזו סימביוזה בין הניו יורק טיימס לידיעות אחרונות ושלוחותיו כאן אצלנו בישראל כשהמכנה המשותף הוא התיעוב מביבי, ממשלתו ומהלכיו. לכן מרבה ידיעות אחרונות לצטט את הניו יורק טיימס מותח ביקורת על ביבי תחת הכותרת המטעה "התקשורת בארה"ב ...." ולבסוף מובאה מאותו עיתון שותף להשקפתו. הניו יורק טיימס שהוא אמנם רב השפעה ביחס לתקשורת הכתובה בארה"ב אבל הוא עדיין לא "התקשורת בארה"ב". רק ביום שבת האחרון, ה 09/11/2013 יצא העיתון בכתבה של ג'ודי רודרן תחת הכותרת  המלעיגה  "בהקשר של איראן - נתניהו יכול רק לקטר" - העיתון אלץ על ההסכם שלדעתו יחתם תוך יממה ולעג למאמצי הסיכול של נתניהו  ולזעקות השבר שלו "שבהם הוא הכי טוב".  הכתבה קישרה את הקיטורים של נתניהו לתהליך השלום המקרטע, שמבחינת הניו יורק טיימס הוא תמיד ואוטומטית באשמת ישראל, ולקואליציה הניצית שלו (של נתניהו בישראל). כמעט אף מילה לא נאמרה על מהות ההסכם המתגבש עצמו לבד מכמה עקרונות כלליים שעדיף הסכם ותהליך מדיני ממלחמה. ההתמקדות של העיתון בנתניהו כמחריב השמחות ולא במהות ההסכם המתגבש  מעידה על מידת האחריות והרצינות של העיתון מפני שקיימת אפשרות, לפחות תאורטית, שההסכם עם איראן הוא באמת אסון לעתיד.


לא עברו יומיים וההסכם עם איראן לא נחתם. הסתבר שלנתניהו יש בני ברית סודיים בצרפת וסעודיה , לקיטורים  של נתניהו יש גם השפעה מעשית וחזונו של העיתון שההסכם יחתם על אף נתניהו התרסק. במאמר מערכת הבוקר (אתמול לפי שעון ארה"ב) תקף העיתון את נתניהו שהוא היסטרי, מיחזר את הטענה השיקרית של ג'ון קרי שבנימין נתניהו לא מצוי בפרטים וכי הוא התנגד בטרם ראה את ההסכם - טענה שמגבילה את זכות ההתנגדות של נתניהו להסכם מוגמר, למרות שטרם נחתם, בעוד שכל טירון והדיוטה יודע שההשפעה היעילה ביותר היא על תהליך מתהווה בטרם התקבע לכלל הבנות בין הצדדים.  בארץ כמובן מיהר ווי-נט למחזר את הטענה  ההזויה לחלוטין.


בינתיים ממשיך ג'ון קרי להסתבך בחילופי האשמות וגירסאות עם האיראנים מי באמת נסוג בו ברגע האחרון מההסכם - האיראנים כגירסת קרי, או האמריקאים כגירסת שר החוף האיראני זריף. היות וביום ראשון הודלפו לכלי תקשורת באירופה מחוגי המשלחת האמריקאית  עצמה ש'גון קרי הורה לעצור את החתימה לאחר שראה את הטיוטה שהכינו קתרין אשטון  וונדי שרמן, נציגת ארה"ב, גירסתו של זריף אמינה הרבה יותר.


עוד נושא שניתקע זה פירוק הנשק הכימי בסוריה - אמצעי היצור הושמדו  אבל עדיין לא נגעו במלאי של כ 1000 טון גז כימי מרוכז שיכול לחסל את כל תושבי אפריקה והמזה"ת (בחישובים של יעילות מכסימלית לכל גרם גז מרעיל אפשר להשמיד את כל האנושות). כרגע הציג בשאר אסאד רשימה אין סופית של דרישות, כפי שסוכנות הפיקוח של האו"ם דיווחה, כיצד ובאיזה תנאי להשמיד את הנשק הכימי שהוא הסכנה האמיתית.  המו"מ יקח חודשים, מותנה במו"מ הגדול עם איראן ומה שניראה כהישג לקרי בהחלט עלול להפך לעוד פיאסקו מביש. הגיע הזמן שהניו יורק טיימס ישאל את עצמו  מה בדיוק עושה ג'ון קרי  לא לטובת העולם  אלא לטובתה של ארה"ב והתשובה היא כמעט כלום. זה לא ביבי שאשם בגחמות של ארה"ב אלא ארה"ב עצמה.

תגובה 1:

  1. טל הראל סן פרנסיסקו12 בנובמבר 2013 בשעה 18:17

    לאחר שכל תחזיותיו של תומאס פרידמן שופרו של אובמה התבדו באשר "לאביב הערבי" שהפך לחורף איסלאמי שחור וקודר (לפי דבריו של מרדכי קידר), הפסיק הציבור האמריקאי להתייחס לניו יורק טיימס ברצינות. הדבר מתבטא גם בפרשנות העיתון באשר לחוק הבריאות שקורס כלכלית, רק 50000 אלף נרשמים עד כה ועל מנת לממן את החוק צריכים להרשם 7 מיליון צעירים בריאים.

    השבמחק