מצרים היא האומה העתיקה בעולם עם רצף היסטורי וטריטוריאלי כיחידה ניפרדת, גם תחת שלטון מעצמות זרות, זה מעל ל 5000 שנה. כפרים בנילוס ובדלתא של מצרים יושבים על אדמתם ברצף מעל ל 4000 שנה, תופעה שאין לה אח ורע בעולם. שלא כמו בעולם הערבי שם הזהות הלאומית מלאכותית, חדשה ומתפוררת בלחץ ה'אביב הערבי', במצרים הזהות הלאומי, הגאווה הלאומית והשייכות הלאומית הם משקל נגד כבד לאסלאם - לא כך בשאר העולם הערבי. מצרים תמיד הייתה אחרת ומצרי מגדיר את עצמו קודם כל כמצרי ורק לאחר מכן כמוסלמי או כערבי. המהפכה הצבאית שהתחוללה אתמול במצרים היא מכת נגד לסיסמה של 'האחים המוסלמים' "האסלאם הוא הפתרון" והעמדת הלאומיות המצרית במרכז השיח הפוליטי. אי אפשר להמעיט במשמעות העובדה שתנועה מוסלמית פוליטית שורשית במדינה מוסלמית אדוקה הפכה תוך שנה לשנואת רוב הציבור. אם תרצו המהפכה הייתה שלב מכריע במאבק בין אסלאם ללאומיות במצרים והיא קבעה שהאסלאם הוא עיניין אישי והמצריות היא הזהות הציבורית של מצרים.
ברור שמוחמד מורסי, הנשיא המודח, ניבחר כחוק בבחירות הוגנות תחת פיקוח בין לאומי. כך גם הגוף שכתב את החוקה המצרית. כושל ככל שהיה הדחתו הייתה בזכות הכוח ולא בכוח הזכות. מצד שני היה ברור שמשטרו הפך לשנוא, בתוך שנה, על רוב המצרים בעיקר בגלל תהליך ההשתלטות של האחים המוסלמים על מוסדות המדינה והתפתחות משטר ריכוזי מוסלמי עם ניצנים של דיכוי חופש הדיבר וההתאגדות. בכלל לא היה ברורו שמורסי ובעיקר האחים המוסלמים מתכוונים לכבד את התהליך הדמוקרטי או, מאידך, לנצל אותו, כמו שקורה בדרך כלל, להשתלטות על המדינה בבחירות שלמעשה הם חד פעמיות. הדילמה הזו חוזרת על עצמה בכל מקום שהאסלאם הפוליטי מגיע לשלטון בבחירות, באלג'יריה ב 1992, ברשות הפלשתינית ב 2006 ולאחרונה אפילו בתורכיה והמהומות נגד ארדואן. לכן קשה לקבוע האם המהפכה הייתה נסיגה מהדמוקרטיה או דווקא מהלך לשמירתה - ימים יגידו.
תחושת הלאומיות ההיסטורית יחודית למצרים. כל שאר הזהויות המדיניות הערביות באזורנו הן חדשות יחסית, מלאכותיות בעיקרן ומומצאות על ידי המעצמות הקולוניאליות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. למעשה העולם הערבי (כולל אגב גם ישראל), הוא שריד התקופה הקולוניאלית של המזה"ת שלאחר התפוררות האימפריה העות'מנית. באף מדינה ערבית חוץ ממצרים אין זהות לאומית כל כך חיה, חזקה ומושרשת כמו במצרים, בטח לא כזו שיכולה להוות משקל נגד לתחושות האסלאמיות. לכן קשה מאד לדעת האם התרסקות האסלאם הפוליטי במצרים, כפי שבא לביטוי בתנועת "האחים המוסלמים", מסלמלת את תחילת דעיכתו של הגל האסלאמי שעובר על המזה"ת או שמצרים היא מיקרה צדדי יחודי. יכולתה של מצרים להשתקם מהמשבר הנוכחי כלכלית ודמוקרטית עשויה או עלולה, בעיני המתבונן, לסמל גם את תחילת הקץ של האסלאם הפוליטי.
אנחנו יכולים להעריך בזהירות שיחסיה של מצרים עם תורכיה, עם החמאס בעזה ובכלל עם האסלאם הפוליטי במזה"ת יתקררו כשמצרים תשקע בתוך עצמה - מאידך הדוגמא המצרית תעודד לאומיות גם במדינות הערביות האחרות למרות ההבדל הגדול. אם מוחמד מורסי תמך ניחרצות במורדים בסוריה המשטר החדש במצרים, הלאומי יותר באופיו, עשוי לחפש פשרה דווקא עם משטרו של בשאר אסאד. מצרים כניראה תחזק את קשריה עם אבו מאזן המבודד למדי, על חשבון איסמעיל הניה וחאלד משעל מהחמאס. המהפכה במצרים רק מפוררת יותר את העולם הערבי ומכרסמת במכנה המשותף המוסלמי . לא במיקרה התבטא היום חוסיין צ'אליק, דובר מפלגת הצדק והפיתוח, המפלגה האחות התורכית של האחים המוסלמים במצרים, בראשות טאייפ ארדואן, שהמהפכה במצרים היא "הליכה אחורנית".
באשר לישראל, תמיד טוב להיות מודאג אבל אין למעשה על ישראל, בעתיד הניראה לעיין, שום איום אסטרטגי משמעותי חוץ, מאולי ובספק, הגרעין האיראני ואפילו הוא כבר לא מאיים כבעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה