בצד מה שמכונה בטעות "האביב הערבי" מתחולל באזור שינוי אסטרטרגי מרחיק לכת מגביל ונוסף שמשנה וישנה את כל האווירה המדינית שהורגלנו אליה מאז מלחמת ששת הימים - "הוואקום האמריקאי".
ארה"ב מתכנסת אל תוך עצמה. כרגע ניראה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה איבד, לפחות באופן זמני, את השליטה על סדר היום בארה"ב (יש אצלנו המתקנאים ב"משילות" של המישטר הנשיאותי בארה"ב) נוכח גל של שערוריות פנים אמריקאיות הגוררות את הממשל למיגננה עמוקה. כבר מזמן מנהלת ארה"ב תהליך יציאה והתנתקות מאפגניסטן והתנתקה כמעט לגמרי מעיראק ואפילו תהליך השלום עם הפלשתינים, פעם ציר מדיניות החוץ האזורית של ארה"ב, כבר לא ממש מעסיק את הנשיא.
לו ארה"ב הייתה מודיעה חד משמעית שהיא לא מתכוונת להיות השוטר של העולם, היא לא מתכוונת להפיל משטרים שאינם לרוחה ולהחליף דיקטטורים כמו גרביים וכי אל למדינות האזור להישען על ארה"ב בנושא לוב, המילחמה בסוריה, התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק והעימות עם איראן כי אז התמונה הייתה מתבהרת - הבעיה שארה"ב משמיעה קולות מבלבלים. נשיא ארה"ב הכריז למשל, בהקשר להדחתו של חוסני מובארק, ב 2011, שארה"ב תמיד תהיה לצד "העם" והדמוקרטיה - מה שהחריד מאד את המשטרים המלוכנים בעולם הערבי ונחשב כהצהרת כוונות שארה"ב רואה לעצמה זכות כן להתערב בעיניניהן הפנימיים של מדינות האזור. ארה"ב הכריזה על קווים אדומים מבחינתה, ולאחר מיכן מנסה להסביר למה הם עדיין לא ממש אדומים אלא עדיין רק וורודים. היא תומכת, מסייעת וקושרת את עצמה למורדים בסוריה אבל לא מחמשת אותם כי חלקם הגדול תומך באל קאעידה. איש אינו יכול לענות על השאלה מה ארה"ב באמת רוצה באזור. אישית אני חושב שמדיניות אובאמה להתנתק מסיר הלחץ המזרח תיכוני היא נכונה, מטיבה עם ישראל ובוודאי עם האינטרס האמריקאי. הבעיה היא שארה"ב מתנתקת בפועל אבל מתערבת ברטוריקה. המצב הוא כעת שמדינות ערב כולן איבדו אמון בארה"ב כמישענת מדינית, כמי שתעמוד לצידן נגד איראן המתגרענת ונגד השיעים ובנושא המלחמה בסוריה.
הבעיה מחמירה כשמדובר באיראן - המפתח לבעיה האיראנית הוא היכולת של ארה"ב להקרין נחישות בלתי מתפשרת בנושא, כל התנהגות ארה"ב באזור מקרינה רפיסות קשה, הזנחת בני ברית והתחמקות מתמיכה בהם ולא מדובר רק בנשיא חוסני מובארק במצרים. ערב הסעודית והמיפרציות משוכנעות, בדיוק כמו איראן, שארה"ב לא תיפעל במרחב, וודאי לא בצורה נחרצת, שאת הגרעין האיראני אפשר יהיה לבלום או במו"מ ישיר עם איראן השיעית עצמה תוך וויתורים מרחיקי לכת למעמד השיעים בנסיכויות המיפרץ, בצפון תימן, בלבנון, בעיראק ובסוריה - הכל במרחב סוני מובהק, או באמצעות רוסיה שהשפעתה על איראן ועל סוריה, כרגע, גדולה בהרבה מזו של ארה"ב. אם ארה"ב לא הייתה מדברת בכפל לשון ומצהירה בגילוי על הנמכת המעורבות שלה במזה"ת ועיניניו הפנימיים מצד אחד אבל על נחישותה בנושא הגרעין האיראני כסוגיה שהיא על אזורית ובין לאומית יתכן שהיא הייתה מצליחה לשמר מידה של הרתעה מול איראן. אם ארה"ב נחושה לפעול בסופו של יום באיראן הרי הסיכוי שתצטרך לבסוף גם לפעול גדל במונים ככל שמסריה סותרים, מדיניותה מבולבלת ואמינות מסריה מתדרדרת.
כרגע סדר היום האזורי מעוצב על ידי רוסיה. ארדואן לומד בדרך הקשה שארה"ב, כביכול הידידה, לא תעמוד לצידו בנושא הסורי. בהנחה שההתנצלות הישראלית לתורכיה הייתה חלק ממאמץ של ארה"ב לגבש ברית פעולה נגד סוריה הרי תורכיה מרגישה שארה"ב לא העבירה לה את התמורה. שתי המדינות חלוקות על המעורבות בסוריה ועל הרצון התורכי לנכס לעצמו את העיסוק בתהליך השלום עם ישראל לצד החמאס ולא לצד אבו מאזן. למעשה אין נושא אזורי שיש בו הסכמה מלאה בין תורכיה לארה"ב. אין כרגע לדעת מה תעשה תורכיה - האם תיישר קו עם רוסיה בנושא סוריה, תבלע את רוקה ותחדש את שיתוף הפעולה האסטרטגי האזורי עם ישראל (שלישראל צריך להיות בו עיניין מוגבל ביותר לדעתי) או עם המדינות הסוניות נגד סוריה ואיראן - עדיין לא ברור. אפשר להעריך שתהליך הפיוס עם תורכיה יכנס להקפאה וברור שתורכיה "ניתקעה" עם ארה"ב בסימטה צרה וקשה להם לצאת ביחד מהסימטה.
שר החוץ של ארה"ב מתנהג בזירה הבין לאומית כאילו מדובר בשיא האינתיפדה לפני עשור. לא ניראה שיש סינכרון בין השאיפה של ארה"ב להתנתק מהאזור, הבעיות האמיתיות של האזור ומדינות החוץ של ארה"ב. בדיוק כמו לפני עשור חושב מזכיר המדינה ג'ון קרי שהעולם הערבי יתלכד סביב ארה"ב כמקדמת השלום עם הפלשתינים וכי הוא יבנה גוש אזורי נגד איראן עם ארה"ב כתמורה לפתרון הבעיה הפלשתינית - מן הנחה שמדינות ערב משעבדות את האינטרסים שלהם לסוגיה הפלשתינית בלבד.
יש האומרים שארה"ב היא עדיין המעצמה היחידה בעולם - במזה"ת המעצמה העולה היא רוסיה, בדרום מזרח אסיה קובעים הסינים, באפריקה הסינים והיפנים, בדרום אמריקה מתרחקים מארה"ב ככל האפשר ואולי באירופה עדיין מקווים שארה"ב היא באמת מעצמה שותפה.
לגבי ישראל במבט לאחור, היא צריכה להוריד פרופיל ולא להתערב בנעשה מחוץ לגבולותינו אלא במיקרי חרום ממש וגם אז בפרופיל הנמוך והחשאי ביותר האפשרי. ארה"ב לא תוציא לנו שום ערמונים מהאש והבנות עם רוסיה חשובות יותר משיתוף עם תורכיה אפילו בנושאי הגרעין האיראני. .צריך להתרגל שעידן "הוואקום האמריקאי" טורף את הקלפים מחדש.
מה יקרה לישראל אם הנטייה הבדלנית בארה"ב תתחזק.
השבמחק