בשקט ביקרה בישראל שלשום משלחת המודיעין המצרי בראשות הגנרל ראפת שחט'ה. הגנרל שבעבר, תחת עומר סולימאן כשר המודיעין וחוסני מובארק כנשיא, החזיק בתיק "ישראל" במודיעין ומוכר לנו כמתווך המצרי הראשי בעסקת שליט, מונה לשר המודיעין בימי המשטר הנוכחי. היו לו קשרי עבודה מצויינים עם ישראל וכעת הוא מנצל את הקשרים כדי לטפל בשתי חזיתות שמסבכות את המצב במצרים - החמאס בעזה והסאלפים בסיני. מצרים הרישמית, כפי שכבר כתבתי כאן בבלוג, משתדלת שלא להבחין בישראל, מצרים המעשית רואה בישראל משענת גם בשל יכולותיה המודיעיניות בעזה ובסיני ובשל הנחת העבודה המצרית שקשרים טובים עם ישראל חיוניים לתחזוק הקשרים הנחלשים עם ארה"ב. בעידן שבו המזרח התיכון המתערער מבפנים וארה"ב מאבדת את השפעתה היציבות הישראלית, העוצמה המודיעינית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית הם נכס למי שמעז להישען על ישראל. במצרים זה עדיין המודיעין, כביכול מאחורי הקלעים, בירדן זה המלך עצמו בגלוי ובראש חוצות. 
בראיון לעיתון האמריקאי "אטלנטיק" אתמול ב 19/03/2013 אמר עבדאללה השני מלך ירדן כי יחסי ישראל ירדן התהדקו לאחרונה, כמו גם היחסים האישיים בינו לבין ראש הממשלה נתניהו. "יש תקשורת רציפה בינינו ואני מכיר בתרומתו ליציבות בירדן". מי שרוצה יכול לקרוא בין השורות שהגם שהסוגיה הפלשתינית והמו"מ עם ישראל חשובים מאד לירדן הפלשתינים לא יכולים לתרום ליציבות המדינה, בטח לא בעידן המהפכות הנוכחי, הם לא יכולים לסיע לה בהתמודות עם גורמי אל קאעידה הזולגים מסוריה ועיראק לירדן, הם לא יכולים לסייע בחיזוק הכלכלה ולא בשיתוף פעולה מודיעיני וצבאי עם ירדן. באופן חד משמעי היציבות והעוצמה הפוליטית והכלכלית של ישראל חשובים, כרגע, לירדן יותר מתהליך השלום. אני משער שבמילים "אני מכיר בתרומתו ליציבות ירדן" התכוון המלך עבדאללה שישראל לא תפתח, לא תמנף ולא תנפנף במה שמכונה "האופציה הירדנית", קרי הפיכת ירדן למולדת הפלשתינית ולבעלת הבית על הפלשתינים בגדה. נושא נוסף ששתי המדינות שותפות לו בפועל הוא מניעת כניסתם של אלפי פליטים סורים ממוצא פלשתיני, הבורחים מסוריה בהמוניהם, לא לירדן ולא לישראל. בעוד ישראל ממצבת ומסייעת להגדיר את הלאומיות הירדנית ירדן, מצידה, מסייעת לישראל להכיל ולייצב את היחסים עם הפלשתינים אצלנו.
הסעודים אמנם לא מתבטאים בנושא אבל ראש המודעין הנסיך בנדר בן סולטן, לשעבר שגריר סעודיה בארה"ב, פיתח בשעתו קשרים מסודרים עם נציגויות ישראל בוושינגטון. סעודיה מפנה כתף קרה מאד לפלשתינים בשתי הווריאציות - זו של החמאס וזו של הפת"ח וסך הכל רואה בהם מיטרד בעימות הגדול מול איראן שבו אין לסעודיה (כמו לישראל) אמון בנחישות האמריקאית. גם הם יודעים שהנחישות האמריקאית היא בחלקה תוצאה של לחץ ישראלי. הם מעוניינים כרגע בישראל חזקה עם מעמד בין לאומי יציב שיכול ללחוץ על ארה"ב, לפחות במידת מה.
החשוב בשלשת ההתפתחויות האלו הוא שהנחת היסוד שיחסי ישראל עם העולם הערבי הם קודם כל פונקציה של ההתקדמות במישור הפלשתיני קרסה לחלוטין כמו הרבה תובנות אחרות. התובנה שיחסי ישראל עם הערבים עוברת דרך הסדר עם הפלשתינים הייתה בבסיס יוזמת השלום הסעודית מ 2003 למשל.
הנה מסתבר שבעידן התהפוכות של העולם הערבי דווקא היציבות הממשלית כדמוקרטיה (כולם מניחים שישראל תשאר דמוקרטיה גם בעוד עשר שנים בעוד שאף מישטר ערבי לא יכול להמר שישרוד עוד עשר שנים ומה יבוא במקומו), העוצמה הכלכלית, הצבאית, הטכנולוגית והמודיעינית של ישראל הם כרגע הגשר לעולם הערבי ומישענת למדינות הסוניות המתונות מה שאי אפשר להגיד על תורכיה למשל. ישראל הופכת, למעשה כבר הפכה, לציר המרכזי בברית סמויה בין המדינות הסוניות המתונות נוכח תהפוכות העולם הערבי לא בגלל הפלשתינים וההסדר אתם אלא בגלל ישראל עצמה. (למי שמחפש סיבות למה אובאמה מבקר בישראל).
אכן הבעיה הפלשתינית כסוגיה בין לאומית הולכת ודועכת יחד עם בעיית הפליטים. מצד שני האתגר שהציבור הפלשתיני הגדול מציב לזהותנו הן כמדינה דמוקרטית והן כמדינה יהודית נישאר כשהיה. זה הזמן לצעדים חד צדדיים, בתנאים שהם לטובתנו, להתנתק מהבעיה הפלשתינית ככל שניתן, לא כי הם מאיימים על קיומנו אלא כי הם מאיימים על זהותנו ומבנה המישטר שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה