מחסום האחוזים

כבר הבעתי דעתי כאן בבלוג מספר פעמים שאין לישראל, כדמוקרטיה, בעיית משילות. יש לה בעיית יצוגיות. חלק מהמפלגות לא מקיימות פריימריז כלל וכולם מתיישרים לפי ראש המיפלגה - ישראל ביתנו של ליברמן, יש עתיד של יאיר לפיד, התנועה של ציפי ליבני, ש"ס ויהדות התורה. הבעיה לא באיכות הרשימה. אין אפשרות לבוא בתלונות על הרכב הרשימה של יאיר לפיד למשל - היא איכותית ומגוונת, הבעיה בסיעור המוחות ובפתיחות הרעיונית שמיפלגה כזו מסוגלת לייצר. דני אילון הוא דוגמא בולטת לאיש אומר הן מובהק שרצה למצוא חן בעיני הבוס ולהיפך כשסר חינו. כאלו יהיו גם ביש עתיד.

במיפלגות שכן מקיימות פריימריז בדרך כלל שולטים קבלני קולות ומיפקדי ארגזים שבהם המושחת, בעל הכסף והקשרים מצליח לדחוק את היתר. במצב כזה, כשמעלים את אחוז החסימה ל 4% ,מונעים יצוג של קבוצות קטנות כקבוצות עצמאיות שיש להן מה לומר ומה להוסיף לציבור, מונעים מהן יצוג בתוך מיפלגות קיימות כקבוצות רעיוניות ואידיאולוגיות ומחזקים את מי שכבר יושב בצמרת השררה. נכון, תמיד נוכל להצביע בעד ביבי או שלי, בעד בנט או ציפי, בעד ש"ס או יהדות התורה אבל לא נוכל כמעט להשפיע על הרכב הכנסת שכמעט כולה תהיה תלויה בראשי רשימות או בקבלני קולות. זה מצב לא בריא לדמוקרטיה, לחופש הדעה של הניבחרים, לסיעור מוחות ולוויכוח הציבורי ואעיז לומר מצב שלא קיים כמעט באף דמוקרטיה ובטח לא בעוצמה המקובלת בישראל. קשר ישיר בין בוחר לניבחר ותלות הדדית היא מאושיות הדמוקרטיה. גם במדינות דו מפלגתיות כמו ארה"ב ובריטניה או בצרפת, בה אחוז החסימה האפקטיבי הוא 18%, עדיין הניבחר תלוי בבוחר ששלח אותו כנציג מחוז הבחירה למשל.

לכן העלאת אחוז החסימה ל 4%, כפי שהתקשורת דיווחה כהישג של יאיר לפיד במו"מ הקואליציוני, היא בעליל אנטי דמוקרטית והופכת את הניבחר לתלוי בראש הרשימה ובטח לא בבוחר. אין בישראל מושג "חבר הכנסת שלי" כמו בכל הארצות הדמוקרטיות. הצעת ה 4% חייבת, לכן, להתאזן בחוק מפלגות ופריימריז ארציים המאפשר לכל אחד סיכוי סביר להתמודד, אם לא כמיפלגה ניפרדת אז כגורם משפיע במיפלגה קיימת. כדי לרדת מהתאוריה למציאות יתכן שמיפלגתו של שאול מופז מיותרת כמיפלגה עצמאית אבל לו ולחבר תומכיו צריכה להיות דרך התבטאות וייצוג עצמי, נניח דרך פריימריז במיפלגת יש עתיד. בסוף חברי הכנסת צריכים להיות תלויים בבוחר האמיתי ולא בראש הרשימה הכופה שררה וסמכות משלו.

צינון

חבר הכנסת הטרי, האלוף בדימוס אלעזר שטרן, חזר לתקוף את חוק הצינון לבכירים במערכת הביטחון וחזר לדרוש לקצר אותו משלש שנים לשנה. כבר בהתבטאתי שבמהלך הנהירה של אלופים לפוליטיקה יש יותר מסתם סכנה שהחלטותיהם בשלהי שרותם הביטחוני יהיו נגועות באופק שאיפותיהם הפוליטיות. בכלל יש לצה"ל אחיזה גדולה מדי על הפוליטיקה והמצב הקיים הוא הרע במיעוטו. לאלופים לא חסר דבר והעבר מעיד חד משמעית שתרומתם לפוליטיקה, לאיכות ההחלטות הלאומיות וולהיגיינה הפוליטית היא מביכה למדי.

בהקשר לחוק הצינון אישרה הממשלה ביום ראשון האחרון פיצויים לבכירי המינהל הציבורי שניגזר עליהם צינון מסויים בטרם יגלשו לשוק הפרטי. בכירי המנהל הציבורי פורשים בתנאי פרישה מופלגים, מעמדם והביקוש להם בשוק האזרחי לא משקף רק את יכולתיהם האישיות אלא את מעמדם הציבורי והוא שווה כסף רב. ראש אגף תקציבים באוצר יכול להשתלב מייד בכל מישרה בכירה בכל בנק בשכר עתק כי הוא היה ראש אגף התקציבים ולא סתם פקיד בנק מוצלח. גם היום זו עיסקה כלכלית כדאית ביותר להיות מנכ"ל מישרד ממשלתי כי אחרי המשרד הממשלתי בדרך כלל הגבול נימצא אי שם בשמיים. זו עיסקת חבילה נהדרת גם אם ניגזר על פקיד הציבור צינון מסויים - בטח שלא מגיע לו פיצוי מיוחד ותנחשו מעין מגיע הפיצוי - מכספי משלם המיסים. אז מי שלא רוצה צינון שלא יהיה מנכ"ל מישרד ממשלתי או אלוף או "נער אוצר" . אני משוכנע שלא יחסרו קופצים מוכשרים לכל התפקידים שמניתי גם בלי "פיצוי צינון".