יום ראשון, 6 בינואר 2013

בוקה ומבולקה - יומן בחירות

אני משער שהחיבור יובל דיסקין, ידיעות אחרונות ותקופת בחירות הוא חלק ממסע הדה-לגיטמציה של העיתון נגד ממשלת ישראל הנוכחית בכלל וביבי נתניהו בפרט. הדבר לא פוסל כמובן את תוכן הראיון אבל השימוש הרב מדי בטיעונים על הנהנתנות של הצוות המוביל - ברק/ביבי היא פופוליזם זול. נכון שאין זה יאה לנהוג בנהנתנות מוקצנת, נכון שזה מוסיף נקודות שליליות לאישיות אבל בהקשר של החלטות לאומיות איכות ההחלטה חשובה הרבה יותר, פי מאות מונים, מהשאלה האם התקבלה תחת נאון, באווירה של סיגרים משובחים ויין טוב או באוהל סיירים עם פנס כיס. טענות כאלו לאורך הראיון הן  חלק מהדה לגיטמציה לאישים עצמם (מוטיב העוזרת של שרה) להבדיל מביקורת עיניינית על ההחלטות.


לזכותו של ביבי שהוא הציף את סוגיית הגרעין האיראני במרכז העיסוק העולמי והאיץ את הסנקציות הקשות שארה"ב הטילה על איראן. היות שאין טוב בלי רע ההישג הושג בשיטת "תחזיקו אותי כי אני מסוגל להפציץ בעצמי", מה שמקנה נקודות שליליות לישראל וממקד אליה תשומת לב חשדנית. כשבוחנים את הסוגיה בידיעה שאין טוב בלי רע היה צריך להציע גם דרך אחרת שיכולה להניב את אותן תוצאות עם מחיר אחר ומופחת. אגב אני לא מכיר שום דרך שלא "להסתבך" עם הגרעין האיראני. אפילו במצב של פסיביות מוחלטת שתביא את איראן לגרעין ללא שום פעילות ישראלית ברקע - ישראל תמצא את עצמה מסובכת, מאויימת ומטרה לגרעין האיראני. בקיצור לדעתי הראיון מעיד על יובל דיסקין הרבה יותר מאשר על נתניהו.

-----------------------------------


הלקח הגדול של התפרקות קדימה ושקיעתה מהמפלגה הגדולה בישראל בבחירות פברואר 2009 למפלגה אזוטרית היא שהחרמות ופסילה אישית, אמירות של שחור ולבן, או אני או הוא, מובילים למבוי סתום, בין אם זה או ציפי (שלי) או ביבי, בין אם זה "או אנחנו או הוא", העבודה בראשות עמרם מיצנע נגד אריק שרון בבחירות לכנסת ה 16 בינואר 2003. אגב אז ירדה העבודה בראשות עמרם מצנע מ 26 ל 19 מנדטים.


תפקיד הפוליטיקאי למצות את המירב ממצב קיים. תמיד עדיף הישג נטו של 20% מהישג של 0% בתנאי שהפשרה לא באה על חשבון ערכים אחרים של המפלגה או הפוליטיקאי. תמיד עדיף מו"מ כדי לבדוק מה אפשר להשיג מחרם של שחור ולבן שמבטיח שלא יושג כלום. שלי יחימוביץ באופוזיציה לא תוכל לקדם, אלא בשוליים ממש , אפילו נושא אחד שחשוב לה ועד הבחירות הבאות היא תדעך כמו ציפי וקדימה. לא אתפלא אם הצהרתה הפופוליסטית של שלי יחימוביץ היא תחילת הסוף של הפוליטיקאית ההכי ישרה, אמיצה, כנה ומחדשת בפוליטיקה. אחרי הבחירות יוציאו נגדה סכינים במיפלגה עצמה - תשאלו את מצנע. הרי כמעט אין סיכוי לייצר גוש חוסם, אפילו בעזרתה של חנין זועבי (אימרה של יאיר לפיד) - רוב הסיכוים הם שהתלות של ביבי בחרדים, בבית היהודי וביהדות התורה תהיה מוחלטת. שלי אולי רצתה "צדק חברתי" אבל תקבל, קרוב לוודאי, "צדק חרדי" עם משרד השיכון בידיים של ש"ס.


עמיר פרץ דרש ממנה לפני חודשיים להצהיר שלעולם לא תשב בממשלת ביבי. אז עוד היה לה ביטחון עצמי להתעמת איתו ולהשיב פניו ריקם. הוא, עמיר פרץ, עבר למפלגה שלא פוסלת מראש הצטרפות לממשלת נתניהו , לקח של ציפי מימי קדימה. היא, שלי יחימוביץ, קיבלה את תנאיו של פרץ באיחור רב ובניגוד להבנתה שכושר תימרון ושמירת כל האפשרויות פתוחות הוא כלל חשוב בפוליטיקה מעשית. יוצא שהיא, זהבה גלאון והמיפלגות הערביות מחרימות את ביבי.  ציפי מדברת על "להכריח" את ביבי להקים קואליציה "אחרת" - כלומר היא מבינה מי יהיה ראש הממשלה הבא והיא כבר למדה שבחרמות לא משיגים דבר. התגובה הכי שפויה היא של יאיר לפיד שאמר שבמקום להקים "גוש חוסם" צריך להקים "גוש יוזם". ניראה שמי שמבין שכדי להגיע להישג כלשהו צריך כושר מיקוח ולא חרם ופסילה מראש. יאיר לפיד גם לא מדבר בסיגנון "להכריח". - אגב תגובתו לסערה שיכנעה אותי, למרות שביקרתי אותו בחריפות בעבר הלא רחוק, להצביע בעדו בבחירות כי מהשלישייה ציפי-שלי-יאיר הוא נוהג כמו פוליטיקאי, נעול על המטרה אבל משאיר את כל האפשרויות פתוחות ונכון למיקוח. עצם העמדה כבר מחלישה מאד את המחנה החרדי.

תגובה 1:

  1. השגיאה של יאיר לפיד - הוא נתן להבין (אם כי הקפיד לא לומר זאת כהתחייבות) שלא יצטרף לבד לממשלת נתניהו. מה, הוא נותן לשלי וציפי זכות וטו על החלטותיו? היה עליו להשאיר את כל האופציות פתוחות. עכשיו הוא יכול לבדל את עצמו כמפלגת המרכז היחידה, כגשר האפשרי בין הגושים, ולא כחלק מאחד העדרים. עליו למצוא סולם כדי לרדת מההצהרה הזאת. אם "קדימה" או "עם שלם" יעברו את אחוז החסימה, הוא יוכל להצטרף עם אחת מהן לקואליציה, ולטעון שהוא לא לבד... במקרה אחר, אני מקוה שימצא סולם, ולא יפול בשבי הצהרתו.

    השבמחק