סיכון בלי סיכון

שתי דמויות עלו בהקשר של חטיפת בני הערובה בשדה הגז עין אמינס באלג'יריה. הראשון הוא מנהיג הקבוצה, מוכתאר בילמוכתאר, שבהתחלה כינה את קבוצתו "רעולי הפנים" ובהמשך "החותמים בדם" על שם יחידת העילית של המורדים המוסלמים באלג'ירה בשנות התשעים של המאה הקודמת, שבין השאר חטפה את מטוס "איר פרנס" - טיסה 8969 ב 24/12/1994. הדמות השניה הוא מפקד הפעולה עצמה עבדול רחמן הניג'רי . שניהם לחמו ביחד בשנות השמונים באפגניסטן. הם היו חלק מקבוצה של אלפי ערבים שהתנדבו להלחם באפגניסטן בעיקבות מסע פירסום ענק, ביוזמת הסי.איי.אי האמריקאי ובשיתוף המודיעין הסעודי. כחלק מהמאמץ גוייסו אנשי דת סעודים להגדיר את המלחמה באפגניסטן כג'יהאד נגד הכופרים (המושג המקורי של 'ג'יהאד' לא כלל את בני הדתות "השמימיות", כלומר יהודים ונוצרים). מערכת המושגים שהוחדרה במתנדבים, הניסיון הקרבי שרכשו באפגניסטן וקישרי האחווה והרעות שיצרו בשדות הקרב הקימו את תופעת אל-קאעידה (אוסמה בין לאדן עצמו התחיל את דרכו באפגניסטן כסוכן המודיעין הסעודי ומארגן מתנדבים לג'יהאד החדש) והניעו את הטרור המוסלמי מאז ועד היום נגד המערב עצמו כי אם הרוסים הנוצרים הם "כופרים", אז וודאי שגם הנוצרים בארה"ב, באירופה וכמובן היהודים. האמריקאים האמינו, בתמימותם, שבשר התותחים ששלחו לאפגניסטן יכיר להם טובה ולא ירכוש אליהם דווקא שינאה. האירוניה היא שמי ששילמו את מחיר הדמים היו בעיקר וכמעט באופן מוחלט המוסלמים עצמם . את המחיר הכלכלי שילם בעיקר המערב. האם הניסיון לדחוק את הסובייטים מאפגניסטן היה שווה את המחיר אין כמובן לדעת, מה שכן אפשר ללמוד שמניפולציה על מושגים ותפישות, התערבות בדי.אנ.אי הבסיסי של חברות ומדינות ומשחק מעצמתי ציני תמיד, הדגש על תמיד, מייצר תוצאות בלתי צפויות, בלתי נישלטות ובדרך כלל גם מאד הרסניות. מה שמכונה "חוק התוצאה הבלתי צפויה".

ארה"ב תחת הנהגתו של ג'ימי קרטר, למעשה במו ידיה, הפילה את שילטון השאה, בן בריתם באיראן, בתחילת 1979. מאז ועד היום איראן היא איום מתמשך על סביבתה ועל האינטרסים של ארה"ב באזור . יתכן שארה"ב האמינה שהיא מקדמת דמוקרטיה לטובת העם האיראני - בפועל היא קידמה עריצות קשה, עוני נוראי וחברה מתרסקת במצב גרוע בהרבה מאשר בימי השאה. ההתערבות של ארה"ב בדי.אנ.אי החברתי והדתי של איראן הולידה מלחמות דמים בין איראן לעיראק (מיליון הרוגים), וסידרה של מאבקי משנה עם עיראק נגד סדאם חוסיין שגם הוא, באופן אירוני, היה תקופה ארוכה יקיר הסי.איי.אי ומשת"פ של ארה"ב. שוב, באופן אירוני, את המחיר בדם שילמו הנתינים המקומיים ואת המחיר הכלכלי בעיקר המערב, בעיקר ארה"ב. אפשר להמשיך עד אין סוף בסיפורי "ההנדסה החברתית" של ארה"ב ותוצאותיהם העגומות מסומליה וניקראגואה עד וויטנאם וצ'ילה.

יש לארה"ב פריווילגיה, את הניסיונות שלה היא עושה רחוק מהבית, את המחיר בדמים משלמים בעיקר אחרים, בני עמים רחוקים וחברות אחרות, וגם באסונותיה הקשים אין על ארה"ב איום קיומי אמיתי. מנותקת מרוב העולם בשני אוקיינוסים אדירים יש לה יכולת לעשות את כל הטעויות ולהוביל לכל האסונות מבלי שהאזרח האמריקאי הממוצע יחוש בכך באמת (למעט חריג ה 9/11). בניגוד לארה"ב ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לא להיסחף אחרי ארה"ב ונטיות ליבה ולא לשגות כפי שארה"ב רגילה כי אצלנו זה יכול להסתיים לא במחיר מלחמה באפגניסטן, 20,000 ק"מ מהבית, אלא במאבק קיומי 20 ק"מ מהבית.

לארה"ב יש כוח עצום להכתיב דברים, לאמירה של הנשיא יש חשיבות עצומה במישור הדיפלומטי הבין לאומי אבל את מחיר הטעות בהבנה, באינטרסים וביכולת הקיום שלנו לא ירגישו בארה"ב, יתר על כן אפילו לא יתייחסו. אצלנו זו בעיה קיומית. רק כדי להזכיר נשכחות, קונדוליסה רייס, אז מזכירת החוץ של ארה"ב, היא זו שלחצה על אריק שרון, ב 2005, לאפשר לחמאס לרוץ בבחירות על אף שהסכם אסלו קבע ממש ההיפך. אריק שרון ניכנע ללחץ , החמאס השתתף בבחירות והיתר זה היסטוריה. ספק אם בארה"ב התייחסו לנושא, אצלנו זה היה כרוך ב"עופרת יצוקה", "דו"ח גולדסטון" ו"עמוד ענן" וכל מה שביניהם. אצל הפלשתינים זה עלה בפיצול לאומי שספק אם ניתן לתקנו.

לכן, אם כל הכבוד לארה"ב ויש הרבה כבוד (מחוסר ברירה) זה עדיין התפקיד שלנו לעסוק בקיומנו גם אם נשיא ארה"ב חושב אחרת וגם אם הם מייצרים מטוסים ולא אנחנו, כדברי אולמרט. מותר וצריך להזכיר לארה"ב שלה מותר לטעות, לנהוג בפזיזות, לשחק בדי.אנ..איי של העולם ולהישאר בחיים. זה לא המיקרה שלנו ואני תוהה אם גם ציפי ליבני ודומיה מבינים זאת.