מה חושבת אסמה?

אסמה אחרס, בת למישפחה סורית, מוסלמית, סונית שמוצאה מחומס, היום זירת קרבות מדממת בין המורדים לצבא אסאד, אישתו של נשיא סוריה, נולדה בכלל בלונדון. לפני שנישאה לבשאר אסאד בשנת 2000 הייתה דמות עולה במילייה התיקשורתי של לונדון. למרות שאיני מכיר התבטאות אישית שלה מאותה תקופה מדובר באווירה מאד "ליברלית" ואנטי ישראלית המתיימרת ומרבה לעסוק בזכויות אדם אי שם במחוזות רחוקים ולחלוטין לא מובנים.

הנשואים עם הנשיא הסורי בשאר שידרגו את המעמד הכלכלי של משפחת אחרס הן בסוריה והן בבריטניה. במרץ 2011, ממש עם פרוץ המרד בסוריה, פירסם המגזין האמריקאי לעינייני אופנה ווג כתבת שער עם אסמה אחרס בה הוגדרה כ"פנים היפות של העולם הערבי". היא עצמה הרבתה במסעי קניות ראוותניים בלונדון ובטיפוח תדמיתה כאישה ליברלית העוסקת בקידום מעמד האישה בסוריה. קשה למצוא כתבה שעוסקת בשאלה מה לאשת חברה לונדונית מעורה וארוגה בחוגים הליברליים לדיקטטור מיזרח תיכוני שגם בימיו הטובים מענים אנשיו יריבים פוליטיים בבתי כלא ללא מישפט. ברור גם שהתקשורת הלונדונית לא עסקה באמת בדילמות שאסמה אחרס העמיסה על עצמה כשהמירה את חיי הקריירה והנוחות בלונדון בכלוב הזהב של ארמון הנשיאות בדמשק (לסייף אל איסלאם קדאפי אפילו העניקו תואר דוקטור כבוד על קידום הדמוקרטיה בעולם הערבי) . איש לא ראה בלונדון את דמשק ככלוב - גם לא גדולי הליברלים.

קשה לדעת בדיוק מה מצבה של אסמה אחרס היום כשהיא האישה הכי שנואה בסוריה, היא נתונה לסנקציות אישיות קשות באירופה וכניסתה לבריטניה אסורה. לפי חלק מהשמועות אסור לה בכלל לצאת מסוריה. אביה, פוואז אחרס, מביע בלונדון "דאגה עמוקה" לשלום בתו ו"מזועזע" מהאירועים בסוריה ובו זמנית עושה עסקים עם המישטר הסורי של בשאר אסד. היא עצמה התבטאה לפני כשנה בפייסבוק שהיא "תומכת" ו"עומדת לצד בעלה" אבל לכו תידעו. יתכן מאד שהיא לא יכולה לצאת מסוריה גם לו רצתה, שילדיה לא נימצאים בשליטתה הישירה אלא בפיקוח משפחת אסאד, שעסקי המישפחה בסוריה ועם המישטר הסורי תלויים ב"התנהגותה" הטובה, שטבעת של "מאבטחים" מוודאת שלא תצא מסוריה ומפקחת על כל מעשיה, ושמישפחתה בסוריה עלולה לשלם בחייה היה ותעז לברוח מהמדינה או לצאת נגד המשטר. בקיצור איננו יודעים האם אסמה אחרס היא קורבן של המצב או תומכת במעשי הרצח מתוך עמדה של חוסר ברירה או מתוך הכרה מלאה. מה שברור לגמרה שסט הערכים הליברלי, ההומני, המתייפייף והצבוע של לונדון לא יכול לשמש כמישענת למי שבוחר לחיות במיזרח התיכון ומה שרואים מלונדון לא דומה למציאות במזה"ת. אני גם בטוח שאיש בלונדון לא העמיק בהבנת המקרה של אסמה אחרס ולא בלקחים המתבקשים. איתנו הם עדיין מדברים בשיח זכויות כאילו אנחנו לא ממש שכנים של אסמה ממש מעבר לגדר, לא של אשת החברה הלונדונית אלא של אסמה - אשת הדיקטטור מדמשק.

מעניין ויתכן שלעולם לא נדע איך מסכמת אסמה אחרס את חייה בארמונות דמשק עד כה. אבל אין ספק שזה מאד מסקרן.

מי לא רוצה שלום?

אתמול חזר שימעון פרס למנטרות הישנות שעליהם בנה קריירת חיים פוליטית, התניע את תהליך אוסלו וזכה בפרס נובל לשלום. אצל פרס תמיד יש פארטנר והוא תמיד מוכן לשלום - כל אחד בעולם מוכן לשלום בתנאים שלו וכך גם אבו מאזן. לא ברור האם הוא גם מוכן למדינה יהודית דמוקרטית אבל למה להקשות בשאלות קשות.

בתגובה, כביכול כדי לחזק את דברי שמעון פרס, חשף אודי סגל סקר/מחקר של מרכז ד.אברהם לשלום במיזרח במזה"ת. המרכז, הממוקם בארה"ב ומטרתו לקדם שלום במזה"ת, אחד מיני רבים שהסכסוך מפרנס בכבוד, מצא שרוב הציבור בישראל בעד הסדר שלום עם הפלשתינים תחת הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" עם גושי ההתיישבות בתחומי מדינת ישראל, ללא זכות השיבה והכרזה על סוף הסכסוך. הסקר מחדש לאלו שהאשימו או טענו שישראל לא רוצה שלום. ישראל תמיד רצתה שלום באותם פרמטרים ותמיד הייתה מוכנה לשלם את המחיר. את הנוסחה הזו בדיוק הציעו לפלשתינים גם אהוד ברק ב'קמפ דיוויד 2' באוגוסט 2000 וגם אהוד אולמרט באוקטובר 2008 - בשני המיקרים הפלשתינים דחו את ההצעות, בשני המיקרים בגלל "סוף הסכסוך". אודי סגל טען בכתבה שהטענה שהציבור לא רוצה שלום הופרכה. לא ברור מהיכן צמחה הטענה - הציבור תמיד רצה ותמיד רוצה שלום אלא שהוא נואש להשיג אותו בדורנו, הוא נואש מהפרטנר והוא מפקפק האם מטרת הפלשתינים שלום לצידה של מדינת ישראל היהודית או שלום על חורבותיה. לשאלות האלו אין התייחסות אצל שמעון פרס או מענה במחקר השלום שלא מחדש דבר.