יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

התמונה האמיתית

בעקבות הפיגוע בכרם שלום, ביום ראשון 05/08/2012 בערב, לפני שבוע, מיהרו האחים המוסלמים במצרים והחמאס בעזה לחזור לנרטיב הישן של המזה"ת לפיו בכל דבר מביך ומביש אשמה כמובן ישראל והמוסד האימתני. להפגנה מול שגרירות ישראל בקהיר ביום שני בערב הגיעו כמה עשרות, במונחים היחסיים של קהיר אפס מוחלט של הענות. מאות הגיעו למחרת היום להשליך נעליים על היישאם קנדיל, ראש הממשלה המצרי החדש בעקבות שמועה שאימו פלשתינית, רחמנה לצלן, יתר על כן היא קרובת משפחה של איסמעיל הנייה ראש ממשלת החמאס בעזה (גירסה מיצרית לאמו הערביה של שמעון פרס). האירוע הזה יותר מכל המחיש את השינוי הרדיקלי שעובר על המזה"ת בעקבות ההגדרה מחדש של העולם הערבי. ישראל עדיין שנואה ולא אהובה אבל היא לא המקור לרוב הצרות של הערבים. פעם, אך לפני שנתיים, ישראל הייתה השעיר לעזאזל והמגדיר של הפוליטיקה הערבית שסביבנו. היום היא לא השעיר לעזאזל ולא המגדיר - המזה"ת מוגדר מחדש על בסיס דת, עדה ורובד חברתי, כשהסכסוך עם הפלשתינים נידחק לשוליים, ובבסיסו המאבק ההיסטורי בין שיעה לסונה. במאבק הזה בין איראנים לערבים נמצאת ישראל לצד הערבים, פעם היא הייתה לצד האיראנים, ובתהליך הזה טמון הסיכוי המשמעותי ביותר לקבלת ישראל במרחב, בסופו של יום, כמדינה שאפשר להרוויח מהקשרים איתה ושהיא כבר אינה מוקצית מחמת המיאוס. תקיפה ישראלית באיראן בעוד התהליך בעיצומו תחזיר את ישראל מחדש, שלא בטובתה, להיות סיבת הסיבות של המערבולת המזרח תיכונית.


אין ספק שתקיפה באיראן תיצור אחדות שורה זמנית נגדנו בכל המרחב גם אם מדינות כמו קטר, סעודיה, ירדן והנסיכויות יאלצו בליבם על המהלך. לא שלום או סיכוי לשלום אלא הגברת הנידוי הישראלי שהולך כרגע ומתמוסס.


בביקורת נגד מאמרי "פתח 110" ניטען שדווקא היכולת הרקטית האיראנית לשבש את משק הנפט במיפרץ, הנימצא בטווח הרקטות הטקטיות של איראן, מסביר מדוע הן, מדינות המיפרץ, לא יכולות להוציא לעצמם את "הערמונים מהאש". הטענה היא בבסיסה לא מוסרית כי גם ישראל נימצאת תחת האיום של רקטות טקטיות מלבנון ומעזה וישראל לא צריכה לסכן את בתי הזיקוק שלה, את אוכלוסייתה היא ואת כלכלתה כי לסעודים, לכוויתים ולקטרים לא מתחשק לקחת את הסיכון בעצמם. אגב הם בכל מיקרה יפגעו בתגובה האיראנית.


אלינו לזכור שדי שארה"ב תימנע מהטלת וטו בפעם הבאה שהפלשתינים יפנו לאו"ם שתקום לנו מדינה פלשתינית בגבולות 67, מוכרת בעולם בגבולותיה מה שמחזיר את כל המזה"ת והסכסוך לנקודת המוצא של לפני מספר שנים בתהליך שהוא הרסני לישראל כשהעולם "חם" על ישראל ומגוייס להצר את צעדיה ולכרסם בלגיטימיות שלה להפעיל כוח בעתיד. זה לא מוגזם להעריך שהצעדים של ארה"ב ושאר העולם יהיו הרבה יותר קשים, דווקא נגד ישראל, מאשר הימנעות מווטו באו"מ. מי שחושש שמשקיעים ידירו עצמן מישראל כשלאיראן תהיה יכולת גרעינית, הנחה שאני חולק עליה לחלוטין, צריך לזכור שבכל מיקרה צפוי לישראל חורף כלכלי קר ועויין.


לרובנו מערכות ת'אהד (THAAD) לירוט טילים לטווח של 1000 מילין, הממוקמות כבר כעת אל אוניות מיוחדות במיפרץ ובים התיכון, מכ"מי X-BAND שכבר ממוקמים במזרח תורכיה, בקטאר ובהר הנגב , המחוברות בינהם ולמערכת ההתראה הישראלית, מערכות הלוויין האמריקאיות והישרליות המתוקשרות ומחוברות, מכ"מי אורן ירוק, טילי החץ והפטריוט סידרה 3 ו 4 לא ממש אומרים הרבה (אולי הטיל חץ - גאוותנו). אבל המערכות האלו מחזיקות את מערך הטילים האיראני תחת פיקוח הדוק וכמעט לא מאפשרים שיגור טילים כל שהם מאיראן החוצה (את כל הניסויים עד כה הם עשו בתוך המרחב האווירי של איראן). ישראל עשתה לפחות פעם אחת בעבר שימוש מוצלח ביותר בהשתלת ווירוסים רדומים ומקננים ששיבשו את התיפקוד של האויב בזמן אמת. יש להניח שהצורה החדשנית הזו של מילחמת סייבר עדיין משמשת אותנו ואת ארה"ב גם מול איראן. כשצפון קוריאה ניסתה טיל בליסטי בטכנולוגיה כמעט זהה ב 13/04/2012 הוא התרסק לחלקים ונפל לים מיד כשיצא מהמרחב האווירי של צפון קוריאה במה שניראה כתקלה טכנית.


הדימוי והשימוש בשואה בהתייחס לטיל ולגרעין האיראני הוא דמגוגיה נטו. כשהגרמנים השמידו יהודים הם יכלו לעשות זאת, לא היה לכך מחיר, מבחינתם, אלא מחיר שולי זניח שבזניח במאמץ המלחמתי שלהם. גם בהנחה שהאיראנים אכן רוצים להשמיד אותנו ולא רק להשתמש בנו כתירוץ, הסיכוי שלהם להצליח לחדור את מסכי המגן ואת מערכות הירוט הוא נמוך שבנמוכים - אפילו אם הם רוצים הם, קרוב לוודאי, ממש לא יכולים. כשהסיכוי להצלחה קרוב לאפס והתגובה שתבוא קרובה להתאבדות עצמית של האיראנים, גם ל"מטורפים" באיראן אין בעצם אופציה גרעינית (בדיוק כמו שלצפון קוריאה אין אופציה כזו למרות שיש לה, כניראה, 4 פצצות או יותר). הדימוי בשואה הוא דמגוגי, שיקרי. ומבוסס על כך שמסתירים מהישראלים ברחוב את התמונה האמיתית.

2 תגובות:

  1. רגע אחד. צריך להבחין בין 2 שאלות.

    1) האם בכלל צריך להוציא את הערמונים מהאש - או שזה לא נורא אם לאיראן יהיה נשק גרעיני?

    2) אם צריך להוציא את הערמונים, מי צריך לעשות זאת?

    יכול להיות שראוי היה שמדינות המפרץ יעשו זאת או האמריקאים, אבל השאלה האם הן יעשו זאת? אם ממילא החלטנו שהכלה היא האסטקטגיה העדיפה, אז אולי עדיף לנו שהאמריקאים או מדינות המפרץ לא ינסו להוציא את הערמונים מהאש, שהרי בכל מקרה יאשימו אותנו ואנחנו נספוג את הטילים האיראנים (והאחרים) בתגובה. לעומת זאת, אם חשוב למנוע נשק גרעיני מאיראן, אז ישראל לא תוכל להימנע מפעולה רק מכיוון שיותר ראוי שמישהו אחר יעשה זאת.

    בהקשר הזה אסטרטגיית ההפחדה של נתניהו היא בהחלט בעייתית. אם ארה"ב תתקוף באיראן היא תתפס כפועלת ישירות בשירות ישראל. גם נספוג את הנזק של מתקפה וגם נשלם מחיר דיפלומטי ותדמיתי נוסף.

    שאלה נוספת היא האם היכולות המרשימות של ישראל בתחום ההגנה מטילים הופכות את הסיכון מהתגובה הישירה של איראן לפחות חמור ממה שאנחנו חוששים? שוב השאלה היא מה עדיף, אסטרטגיית הכלה המבוססת על ההנחה שאנחנו (כנראה) יכולים להדוף טילים גרעיניים במקרה הבלתי סביר שאיראן תשתמש בהם? או מתקפה באיראן עכשיו, מתוך הנחה שאותה מערכת הגנה תכסוך עלינו מפני לפחות חלק מהתגובה האיראנית? השאלה הזו נסובה בסופו של דבר פחות סביב הסכנה שהאיראנים ירו טילים גרעיניים עלינו, ויותר בגלל החשש להשלכות האחרות של איראן גרעינית מול ההשלכות של מתקפה.

    אני לא חושב שאתה צודק בקשר ליחס בין מתקפה באיראן לבין ההשדפעה של שינויי האביב הערבי עלינו. עד כמה שהאזרח הערבי מפנה את מבטו פנימה במקום לקבל האשמות נגד ישראל, הגורמים לכך לא ישתנו בגלל מתקפה באיראן. עד כמה שלמנהיגים (האיסלמיסטים כנראה) של העולם הערבי המתחדש יש אינטרס לעודד שנאה נגד ישראל, גם זה לא ישתנה. בהקשר הזה יכול להיות שדווקא ביסוס הכח וההרתעה הישראלית עדיפים על מצב שבו מעמדה של איראן יגבר בעקבות הצלחתה להשיג נשק גרעיני. יכול להיות שהשכנים הסונים שלנו לא אוהבים את איראן, ולא רוצים שיש לה נשק גרעיני. אבל אם יהיה לה נשק הם כולם ירוצו שוב להתחבק ולהתנשק, ויש יותר סכנה שהם יצליחו לשכנע את עצמם שישראל חלשה ושכדאי לקחת סיכונים.

    אני גם לא חושב שארה"ב או העולם יענישו אותנו על מתקפה בצורה שיהיה לה נזק בלתי הפיך עבורנו כמו תמיכה במדינה פלסטינית באו"ם (אם זה בכלל נזק -- אבל זו שאלה אחרת). הם יענישו אותנו בפומבי, ואולי גם בדרכים אחרות, אבל הם לא יעשו משהו שיפגע באינטרסים שלהם בתמונה היותר גדולה.

    הנזק הכלכלי שאנחנו צפויים לספוג הוא יותר משמעותי, לפחות לטווח קצר. זה עוד סיכון שצריך לקחת בחשבון.

    בסופו של דבר מדובר בהחלטה לא פשוטה. יש נימוקים טובים לכאן ולכאן. הייתי מרגיש יותר טוב אם הייתי סומך על מקבלי ההחלטות, ואם הייתי יודע שהם התכוננו באמת להשלכות של החלטותיהם.

    השבמחק
  2. המאמר הזה של אלוף בן מעלה עוד סימני שאלה.

    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1798877

    השבמחק