גחמת ההיסטוריה ותהפוכות הפוליטיקה יצרו מצב שכרגע גורל חוק הגיוס לחרדים (ולערבים) שיחליף את חוק טל, תלוי במידה רבה בשני גורמים. הראשון הוא הנחישות וכושר התימרון של שאול מופז יו"ר קדימה והשני הוא התמיכה הציבורית הרחבה בנושא.
לצורך העיניין אין זה משנה עד כמה שאול מופז הוא זגזגן, אופורטיוניסט (סתגלן) ונגוע באגו מנופח. זה לא משנה אם חוק הגיוס העתידי הוא חבל ההצלה של קדימה ושל מופז או המקפצה לתהום. הכל בסוף מתנקז לעמדת קדימה ולהובלה של שאול מופז בתנאי נחיתות קשים כי רוב הקלפים הם לא אצלו אלא אצל ביבי נתניהו, זגזגן לא קטן בזכות עצמו.
ציפי ליבני בהיותה יו"ר ראש קדימה הכניסה, מבחינתה, את כל נושאי החברה והכלכלה להקפאה עמוקה. מבחינתה חזות הכל היה תהליך השלום עם הפלשתינים. היא הגיבה באיחור למחאה החברתית ולמאבק של מופז בחוק "השיוויון בנטל" הגיוס היא היצטרפה מעמדת השמחה לאיד על כשלונו. לא שהיא עצמה ניסתה לקדם את הנושא כשהיה בידיה הכוח.
מחנה "הפראיירים" התגלה לכן כמחנה עלוב של תחמנים פוליטיים שבאו לקטוף קופונים וכותרות, בשיטה הכי קרובה לאנרכיה. הרי הדעה נותנת שהם היו מתלכדים מאחורי מופז, תהיה הסתייגותם האישית ממנו גדולה ככל שתהיה, שכן כרגע הוא היחיד במערכת הפוליטית המחליטה שיכול ורוצה לקדם את נושא ה"שיוויון בנטל". במקום זאת הם משכו ממנו את תמיכתם והעבירו אותה למי שלא עשה כלום בעיניינם ואין לו שום סיכוי בעתיד הקרוב לקדם את החוק, בכל צורה שלא תהיה. דן חלוץ בחר בעמדת הזגזגן המקטר הניצחי הגורע את תמיכתו ברגעי ההכרעה במקום להבין שפוליטיקה היא אומנות מיצוי האפשרי ולא אומנות מיצוי הצדקנות האולטימטיבית. כרגע מיצוי האפשרי, בהנחה שגם דן חלוץ מעוניין ב"שיוויון בנטל" , מצוי בתמיכה הציבורית ובנחישות של שאול מופז. עוד הוכחה שרמטכ"לים לשעבר הם, לרוב, אוטוסטים פוליטיים. סך מחאת ה"פראיירים" הייתה לא מספקת, לא ממוקדת והתמקדה בהזדמנות להשמיץ את הממשלה הרבה יותר מההזדמנות לחולל שינוי. נאומו של יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, היה דוגמא מובהקת לביזבוז הסיכוי לטובת מיצוי הזדמנות ההכפשה. גם הוא גנרל שלא מבין שפוליטיקה היא אומנות האפשרי ולא אומנות ההכפשה.
קבוצה אחרת שמזמזה את הסיכוי הוא מחנה המחאה החברתית. כבר כתבתי וטענתי כאן אין ספור פעמים שהמחאה החברתית אדישה לפריפריה, לשפע הבעיות החברתיות של ישראל וממוקדת כולה בדה-לגיטימציה לממשלה ובשאיבת הטבות ככל האפשר למעמד הביניים במרכז - זה שממילא לא חסר לו. הם טענו במחאת הקיץ שעבר שתקציבי העתק המופנים לחרדים, תמורת אי שרות, הם אחד התיסמונות של חוסר צדק חברתי. כשהם זעקו בכיכרות "העם דורש צדק חברתי" ניתן היה להבין שתיקצוב החרדים וסוגיית השיוויון בנטל הם מרכיב מאד משמעותי ב"צדק חברתי" במובנו הלאומי הרחב. מבחינתם ל"שיוויון בנטל", שיש לו גם משמעויות תקציביות אדירות, אם זה לא בא מתוכם ואין בו דה-לגיטמציה לממשלה והטבות למעמד הביניים, אלא מועלה לסדר היום על ידי קבוצות אחרות - אינו שווה התייחסות רצינית. יתכן, רק יתכן, שלו מנהיגי המחאה החברתית היו מצטרפים למחאת הפראיירים ללא תנאים, שואפים לחולל שינוי אמיתי, כי אז מחאת הגיוס הייתה מקבלת מימד אחר, גדול יותר, המוני יותר ומשפיע יותר. מסתבר שמאחורי המילים היפות והטענות אל אגו ופוליטיקה בממשלה יש את אותו האגו ואותה הפוליטיקה במחנה המחאה החברתית ובמחנה הפראיירים עד כדי שאפילו בנושא הזה הם לא מסוגלים לאחד כוחות.
אחד הדברים המיוחדים לדמוקרטיה שלחץ חברתי אמיתי שיש חשש שיתורגם גם להצבעה בקלפי כן יכול לשנות עמדות ושינה עמדות בעבר (ראה 4 אמהות) גם בדרגים הפוליטיים הכי בכירים. כרגע ביבי יכול לנוח בשקט. מופז נידחה על ידי חלק מתומכיו, המחאה החברתית מתפצלת לקבוצות כוח מתחרות ויריבות ותומכי ה"שיוויון בנטל" לא מצליחים לעורר סחף ציבורי אמיתי אלא רק לפרוק קיטור. כרגע המחאות השונות ניראות כאגו טריפ של אופורטיוניסטים מגובים בגנרלים שלא ברור מה הם בדיוק רוצים ושלא מסוגלים לחבר דבר אלמנטרי כמו "צדק חברתי" ל"שיוויון בנטל" . בדמוקרטיה זה לא רק הממשלה אלא זה גם הציבור שמשפיע והציבור הזה מחליש את הסיכוי לשינוי ומחזק את הזגזגנות של ביבי.
בוא נודה באמת, לפוליטיקאים לא אכפת שיוויון, לא שיוויון, דמוקרטיה לא דמוקרטיה, חלוקה נכונה לא חלוקה, העיקר שהם מקבלים את המשכורת המנופחת, המשכורת, המשרד והפנסיה מאיתנו. כמה תמימים עוד אפשר להיות? ביבי רק רוצה להישאר בשלטון ובשביל זה הוא יעשה מה שהדתיים רוצים, גם אם הם לא בממשלה כרגע. המצב פה כל כך עצוב, עד שאין לאן לברוח בכל מפת ארץ ישראל.
השבמחק