צבא העם

בשולי הוויכוח הציבורי על חוק טל עלתה גם סוגיית צבא החובה - הוא "צבא העם", אל מול "הצבא המקצועי" נוסח רוב המדינות המערביות. למען הגילוי הנאות פעם הרהרתי עם עצמי וצידדתי בצבא מקצועי אבל שיניתי דעתי מזמן.

כיום המצב בישראל הוא שכחצי מהנוער בגיל גיוס לא מתגייס, מדובר בכמעט בכל הנוער הערבי, רוב הנוער החרדי ואחוזים משמעותיים מהנוער העירוני של מרכז הארץ. מצד שני יש לצה"ל עודף כוח אדם חסר מוטיבציה שגודש את המפקדות העורפיות ב"אבטלה סמויה". צה"ל היה מסתדר מצוין עם פחות מגויסים אבל עם יותר מוטיבציה. כל מי שמתלונן על החדירה הדתית לצבא צריך לזכור שהם בדיוק הנוער שהצבא צריך - חדורי מוטיבציה. האבטלה הסמויה בצבא מביאה רבים לדבר על קיצור השרות אבל ביחידות הקרביות והמקצועיות זמן ההכשרה הוא כל כך ארוך שיתרת השרות המבצעי האפקטיבי היא למעשה קצרה - קיצור השרות הרי לא בא על חשבון זמן ההכשרה אלא על חשבון השרות המבצעי האפקטיבי. כך נוצר מצב שצה"ל מחזיק אנשי מפקדות שאין לו צורך בהם זמן מיותר כמעמסה אבל לא יכול לקצר את השרות כי יחסר לו כוח אדם לוחם מנוסה ומיומן שעבר את כל ההכשרות.

הפתרון, בגדול, הוא שרות לאומי של שנתיים לכולם (שנה זה בדיחה) ותגמול הולם לכל מי שמשרת יותר משנתיים.

לגבי הצבא המקצועי - במדינות המערב אחוז המוכנים להתגייס לשרות צבאי מקצועי הוא 0.3%. במדינתנו , כולל ערבים וחרדים, מדובר על פחות מ 24,000 בני אדם. כדי להתגבר על החסר מעבירים צבאות המערב חלק מהתפקודים לגורמים אזרחיים - רפואה שוטפת, תחזוקה של כלי שריון וכלי טייס ותחזוקת מערכות תקשורת. יתכן שמעשית מעסיקים הצבאות המקצועיים יותר אנשים, אולי אפילו כדי 0.5% מהאוכלוסייה. במונחי ארצנו מדובר על 40,000 מגויסים ישירים ואזרחים בשרות הצבא. בישראל זה אפילו לא החצי מהדרוש להחזיק חיל שריון גדול מכל חיל שריון באירופה, חיל אוויר גדול מכל חיל אוויר אירופאי, צי משוכלל עם משימות אסטרטגיות ומשימות בט"ש אין סופיות. צה"ל צריך יותר כי משימות הביטחון, ביחס לגודל המדינה ואוכלוסייתה, הם בהרבה מעל ליחס בכל מקום בעולם, לפחות בכפליים. בנוסף אין למדינות המערב חיל מילואים כה גדול ומרכזי כמו בישראל. בבריטניה מצוותים מתגייסי הקבע למילואים עד חמש שנים מיום שחרורם ובארה"ב יש את המשמר הלאומי שניתן לגייס בשעת הצורך. בכל המקרים במערב מדובר על כוח מילואים שמשימתו תגבור, עיבוי והשלמת החסר, כאשר עיקר הנטל הוא על הצבא המקצועי - בצה"ל כוח המילואים הוא הכוח המכריע במלחמה והוא שאמור לשאת את נטל המערכה הניידת לעורף האויב. כוח האדם למערך המילואים הגדול בא משרות החובה הסדיר. אפשר להגיד שללא שרות חובה אין גם מערך מילואים ראוי לשמו - ישראל לא יכלה להרשות לעצמה את הפריבילגיה.

בצבאות המערב הדרגים הפיקודיים מתגייסים בדרך כלל מהעילית החברתית ממשפחות צבאיות מסורתיות. הדרגים המקצועיים והלוחמים מהשכבות הנמוכות יותר . השרות בצבא מהווה לחלקם הגדול פתח מילוט מהמלכוד האזרחי והחברתי שבו הם נמצאים. העובדה שכמעט כל החיילים הלוחמים לא מגיעים ממעמד הביניים ובטח שלא מהמעמדות הגבוהים, חוץ מהקצונה, מרחיקה את הצבא מהחברה ומקהה מאד את השאלות של הצדקת השימוש בכוח. אין להשוות את הכעס בחברה האמריקאית על מלחמת וויטנאם, מלחמה שהתנהלה על ידי צבא של מגויסי חובה, לכעס על מלחמות עיראק ואפגניסטן שהתנהלה בידי צבאות מקצועיים שבחרו בדרך הצבאית מרצונם. שלא כמו בוויטנאם לרוב החברה האמריקאית או הבריטית אין שום חיבור למלחמות אלא דרך מהדורות החדשות. זה לא הבן, לא הדוד ולא מי מיקיריהם שמשרת שם. למעשה בצבאות המערב את העבודה המלוכלכת של המלחמה עושים השוליים החברתיים מנוכרים ומרוחקים ממוקדי קבלת ההחלטות . הרי יש הבדל עצום כיצד ישראל התגייסה לטובת גלעד שליט, עד שכל ילד ידע את שמו, ולהתעלמות המוחלטת מבו ברגדהל שנחטף ב אפגניסטן ב 2008 ושרוב האמריקאים בכלל לא יודעים על קיומו וממש לא אכפת להם.

אצלנו הגיוס לצבא הוא עדיין בחלקו ממניעים אידאולוגיים, ממניעים של הגשמה עצמית ורק בחלקו הקטן ממניעים של "להסתדר בחיים". יש לכך משמעות עצומה גם על איכות הלחימה וגם על טוהר הנשק (נכון זה חורק לפעמים אבל עדיין, יחסית, טוב מבמקומות אחרים). אוסיף קביעה משלי שכאשר צבא "מקצועי" מתמודד עם צבא "אידאולוגי" באותם תנאים של ציוד ואמון אין ספק שהיתרון הוא לצבא האידאולוגי.

אפשר להרחיב את היריעה על ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של העסקת צבא מקצועי בידי פוליטיקאים - אפשר לומר שמלחמה, מבחינה מוסרית, צריכה להיות נטל של כל העם ושלכולם צריכה להיות נגיעה למחיר ולמשמעות של מלחמה. נכון, התמונה בישראל לוקה בהיבט הזה בחסר והפער הולך וגדל אבל עדיין המלחמה מערבת את כולנו והיא על פתח ביתנו - לא כך, רחוק מכך, במקום שצבא מקצועי נלחם רחוק רחוק מהבית.