יום שלישי, 16 בינואר 2018

נרטיב הסרבנות

ב 03/1939,  אז, כשענני המלחמה מקדירים את אירופה ובריטניה הייתה מעוניינת בתמיכה הערבית ובעקבות מה שאנחנו מכנים 'המאורעות' (1936-9), התכנסה בלונדון וועידת 'סנט ג'יימס'  לפתרון העימות היהודי-ערבי בפלשתינה. עוד טרם הוועידה דרש "הוועד הערבי העליון", עדיין לא הפלשתיני, שהוועידה תהיה ללא נציגות יהודית שכן "העם הערבי אינו מכיר ביהודים כצד לבעייתו ולא יישא-וייתן עמם על גורלו" לאמור זו האחריות של הבריטים לגורל היהודים בעקבות הצהרת בלפור, דרישה שלא התקבלה .  בוועידה הציעו הבריטים לחלק את ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות - יהודית על קצת מעל 6000 קמ"ר והשאר מדינה ערבית. ראש המשלחת היהודית, הד"ר חיים וייצמן, קיבל את ההצעה - המשלחת הערבית בראשות ג'מאל אל-חוסייני, קרוב משפחתו של חאג' אמין אל חוסייני הגולה בבירות מאז 1937, דחה את ההצעה. חאג' אמין אל חוסייני מגלותו הסביר שהסוגיה היא לא טריטוריאלית כי כל אדמות הארץ הן ווקף מוסלמי שאין לאיש רשות לוותר עליהם !. 

כעבור 9 שנים, ב כ"ט בנובמבר 1947, התקבלה באו"ם החלטת החלוקה של הארץ, בערך חצי-חצי ל'מדינה יהודית'  ו'מדינה ערבית' שכן ערביי הארץ טרם הגדירו את עצמם כ"פלשתינים".  שגריר מצרים באו"ם יוסף הייכל פאשה הזהיר למחרת מפרעות ביהודים בפלשתינה שיתפשטו לפרעות ביהודים בכל המרחב הערבי.  בעוד היהודים רוקדים וצוהלים דחתה ההנהגה הערבית המקומית והאזורית את ההחלטה. ג'מאל אל-חוסייני המוזכר לעיל הכריז שקו החלוקה לא יהיה אלא קו של דם ואש. מזכ"ל הליגה הערבית עבדל-רחמן עזאם הבטיח לשגריר בריטניה בקהיר כעבור כשבוע "אנחנו נטאטא אותם (היהודים)  לים" !

בהחלטה של וועידת הליגה הערבית בקהיר מינואר 1964, כעבור עוד 17 שנים, הוקם ביוני 1964 אש"ף כזרוע מבצעת של הליגה הערבית נגד ישראל וגם כדי לתעל את התסיסה הפלשתינית החוצה.  אותה שנה ,ב 09/08/1964, עוד לפני "הכיבוש" ומלחמת ששת הימים התקבלה 'האמנה הפלשתינית' כמסמך החזון של הפלשתינים בארץ ובפזורה. במסמך היו כמה עקרונות . א. - יש לפלשתינים, כפי שהוגדרו באמנה, "זכות בלעדית על כל פלשתין". ב. -"מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח" והמאבק המזוין בישראל הוא הדרך היחידה ל"שחרור" פלשתין וג. - עקרון 'הטיהור האתני' שרק יהודים שחיו ב"פלסטין" לפני הצהרת בלפור יוכלו להישאר בפלסטין המשוחררת.  אכן הפיגוע הראשון שמיוחס לאש"ף בוצע כבר בינואר 1965 נגד המוביל ללא תוצאות משמעותיות. 

בעקבות מלחמת ששת הימם ביוני 1967 הורה משה דיין, אז שר הביטחון, להחזיר מגשרי הירדן  פלשתינים שברחו מאיימת צה"ל מכפריהם ועריהם, בעיקר קלקיליה, ולוי אשכול, ראש הממשלה, הכריז, ימים אחרי המלחמה שהשטחים שנכבשו במלחמה הם "פיקדון לשלום" כשטרם הוקמה ולו התנחלות אחת - הערבים הגיבו בכינוס הליגה הערבית בחרטום  כחודשיים לאחר המלחמה בשלושת הלאווים המוכרים - "לא שלום, לא הכרה,  לא מו"מ".  בעקבות וועידת חרטום, שעיקר  החלטותיה היו להסב את המאבק הערבי בישראל ממאבק של מדינות ערביות להשמדת מדינה ישראל, חברה באו"ם, מה שהקנה אהדה לישראל, למאבק ל"שחרור" של עם מדוכא, הפלשתיני, הנמצא תחת כיבוש, לשחרור לאומי - מאבק  שיש לו אוזניים קשובות בעידן ההתנערות מהקולוניאליזם.  כדי להשיג זאת סילקה הליגה הערבית את המימסד הפלשתיני הישן שהנהיג את אש"ף, בחסות חסן שוקיירי, וצירפה אליו את הפת"ל וארגוני "החזית" שפעלו במתכונת חתרנית, בקשרים עם הגוש הקומוניסטי והיו עד אז רדופים בעצמם גם בחלק ממדינות ערב - לראש אש"ף נבחר מנהיג הפת"ח יאסר ערפאת והאמנה תוקנה כך שתדגיש את האחדות המלאה בין שטחי ישראל של טרום 67 לאלו שנכבשו מידי ירדן לאחר 67.  . 

ב 1982 פרסם מחמוד עבאס, אבו מאזן, את הדוקטורט שלו באוניברסיטת 'פטריס לומומבה' במוסקבה ובעקבות הדוקטורט פרסם גם ספר. התזה הראשית הייתה שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים, שנתוני ההשמדה נופחו מעל לכל פרופורציה והיו למעשה דומים לממדי ההרג שהתחולל בעמים אחרים באותה מלחמה באירופה  וכי שיתוף הפעולה עם הנאצים וניפוח ממדי ההרג ביהודים נועדו לייצר הצדקה רעיונית להגירה ל"פלשתין" והצדקה מוסרית לדרישת היהודים למדינה. 

במסגרת הסכם אוסלו  09/1993, בניגוד לאמנות הפלשתיניות הכיר אש"ף במכתב רשמי בחתימת ידו של יאסר ערפאת במדינת ישראל וקיבל כתמורה הכרה באש"ף כארגון היציג היחיד של העם הפלשתיני. סטייה ברורה משני עקרונות באמנה - א. מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. ב. - טיהור אתני של כל היהודים שהגיעו לאחר הצהרת בלפור.  השאלה מה תקף מבחינת הפלשתינים - ההתחייבות ליצחק רבין או "האמנה הפלשתינית" קיבלה כמה תשובות. בנאום יוהניסבורג של יאסר ערפאת מ 10/05/1994 בפני הפזורה הפלשתינית ותומכים בדרום אפריקה התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש במכה לפני שטבח בהם, וכי הסכם אוסלו הוא לא יותר מחלק בתוכנית השלבים של אש"ף לכיבוש "פלסטין".  נאום יוהניסבורג לא היה מעידה חד פעמית מול קהל משולהב. ב 12/02/1996 הופיע ערפאת בשטוקהולם בפני 40 שגרירים ערביים המוצבים במדינות סקנדינביה השונות וכך אמר לשגרירים ולתקשורת הנוכחת, ציטוט " "אנחנו באש"ף נרכז את כל המאמצים להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. תוך חמש שנים יהיו בפלשתין 5 עד 7 מיליון מאחינו. בכוונתנו ליצור תנאים בהם חיי היהודים בפלשתין יהיו בלתי נסבלים".  

ביולי 2000 התקיימה וועידת קאמפ-דיוויד 2, בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון ומתווה קלינטון - ישראל הציע בתהליך להעביר לפלשתינים 94% מהשטח שנכבש ב 1967, מעבר בטוח מעזה לגדה, חלוקת ירושלים וריבונות מיפלסית על הר הבית. עוד הסכימה ישראל לקבל מספר מוגבל של פליטים פלשתינים על בסיס הומניטרי. יאסר עראפת סרב לחתום על ההסכם שבו סוגיית זכות השיבה היוותה אבן נגף עיקרית ולא נכללה בהסכם. הנשיא קלינטון הטיל עליו את האשמה לכישלון המתווה כ"פספוס הזדמנות" לאפשר "שלום צודק ובר-קיימא" . עוד טען נשיא ארה"ב שהפלשתינים לא הציעו שום הצעה נגדית משלהם להצעות השונות של הנשיא עצמו וראש ממשלת ישראל אהוד ברק. המתווה הזה של התחמקות מלהציע הצעות נגדיות וסירוב להסכים להצעות של ישראל או אחרים כשיטה במו"מ חזרה על עצמה בהצעות מרחיקות הלכת של  אולמרט מ 11/2008 ומתווה קרי מ 04/2014, שהיה קשה מאד לישראל אבל היא השיבה ה ב"כן,אבל" .

רשמית לא הגיע עד היום תשובה פלשתינית לאותם הצעות אבל אבו מאזן בראיון לג'קסון דהיל ומארק הייאט מה'וושינגטון פוסט', שפורסם ב 29/05/2009,  אישר בקולו שלו שהצעות אולמרט היו נדיבות מבחינה טריטוריאלית אבל הוא סירב להם כי, כך אמר בקולו שלו, קבלת הצעות אולמרט "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל למקומות מהם גורשו" - לא כי הוא לא קיבל את האדמות "הכבושות" מ 1967. יתר על כן מאז 11/2016 חידש אבו מאזן את מאבקו נגד הצהרת בלפור, מבחינתו הבסיס הלגיטימי החוקי שהביא את הציונות לארץ ישראל, בדרישה מבריטניה להתנצל ובהמשך לבטל את ההצהרה שלא מזכירה ריבונות יהודית בארץ אלא רק "בית לאומי" ליהודים -  הגדרה תקדימית שאין לה פרשנות חוקית בין לאומית. 

בראיון לתחנת הטלוויזיה הלבנונית AMB ב 31/07/2011 אמר נאביל שאת, ממובילי המו"מ עם ישראל והנחשב למתון,  כך - "הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים  לחלוטין לא מקובלת - ישראל יכולה להיות מדינה לשני עמים אבל אנחנו מדינה לעם אחד בלבד והרעיון של מדינה יהודית שם ומדינה פלשתינית כאן לא יתקבל בין אם מדובר בתוכנית צרפתית או אמריקאית" ! מדובר באיש מתוך הליבה של המו"מ לאורך עשרות שנים. הראיון היה שלישי בסידרה אחרי ראיון ב 05/10/2011 לעיתון הערבי הישראלי "כול אל ערב"  וב 13/06/2011 ל"אל קודס" הפלשתיני בו אמר דברים דומים. כלומר לא מדובר בזחיחות חד פעמית אלא במשנה סדורה. 

בסוף ספטמבר 2011 שודר בטלוויזיה הפלשתינית ראיון עם עבאס זאכי, חבר הוועד הפועל של אש"ף, מוותיקי הפת"ח ויועץ קרוב של ערפאת ואבו מאזן. כך אמר בראיון. "כולנו מבינים שהמטרה הגדולה אינה יכולה להיות מושגת במהלך אחד ....אם ישראל תפרק את ההתנחלויות, תפנה 650 אלף מתנחלים ותפרק את הגדר היא תגיע לסופה" והוסיף "אם נאמר שמטרתנו לחסל את ישראל .. זה יותר מדי קשה ... אל תגידו זאת לעולם" (תוך שהמראיין מנסה להסות אותו). אני רוצה החלטות קלות שהעולם יכול לקבל.."

ב 01/07/2014, בדיון בכנסת אמר חבר הכנסת אחמד זחאלקה "היינו כאן לפניכם (היהודים) ונהייה כאן אחריכם" - קשה להתעלם מהצפייה המודגשת שלא נהיה כאן והאמונה שאכן כך יקרה. כעבור כמה חודשים הצהירה עמיתתו ח"כ חנין זועבי שהפתרון לסכסוך הוא ש"אלה שהגיעו לכאן במטוסים ואוניות יחזרו למקומות מהם באו" אותה משאלה שהיהודים לא יהיו כאן. 

בכנס שהיה בברן, שווייצריה ב 04/2016, של פעילים אנטי ציונים  אמרה ח"כ חנין זועבי, זו שהשתתפה במשט המאווי מרמרה ב 05/2010, כך "אם אנחנו מדברים על שתי מדינות, אף אחת מהן לא יכולה להיות מדינה יהודית... אנחנו לא יכולים להסכים לרעיון המדינה היהודית" והוסיפה "שום לגיטימציה לציונות או למדינה יהודית". עד היום לא העז אף מנהיג פלשתיני ברמה הלאומית  להעלות את הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" על דל שפתיו - הם הסתפקו בנוסחה "פתרון שתי המדינות" בהנחה שנבין מהנוסחה לפי משאלות ליבנו. המנהיג היחיד שהסכים לנוסחה, סארי נוסייבה ב 1995 ביוזמתו המשותפת עם עמי איילון נעלם ונידחק מבמת ההיסטוריה הפלשתינית. 

ביום ראשון 14/01/2018 נשא אבו מאזן נאום ברמאללה בפני המועצה המרכזית של אש"ף - גוף שתפקידו יותר ייצוגי מביצועי, שהוא המשך ישיר לכתוב לעיל - בנאום הטיל אבו מאזן את האשמה הבסיסית ל"פשע נגד הפלשתינים", כלשונו , על הצהרת בלפור מ 1917 (לא הכיבוש מ 1967 שבכלל לא הוזכר בנאום), קבע  ש"ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי שאין לו קשר ליהודים", כקביעת "הוועד הערבי העליון" ערב וועידת סנט ג'ימס בלונדון בתחילת 1939 ואף הפליג , כאילו בהמשך ישיר לדוקטורט שלו במוסקבה מ 1982, בתיאור המאמצים שנעשו על ידי המעצמות הקולוניאליות להביא להנה יהודים  במטוסים ובאוניות, ככטענתה של ח"כ חנין זועבי ב 2014, עוד ניכס לעצמו אבו מאזן, בהמשך ישיר לנאום יוהניסבורג של יאסר ערפאת מ 1994, את ירושלים "שנבנתה על ידי אבות אבותינו לפני 6000 שנה" כבירתו הנצחית של העם הפלשתיני. למרות שרוב דבריו הם הזיות היסטוריות הוא והפלשתינים משועבדים לנרטיב הזה ומאמינים בכל ליבם בתקפותו ההיסטורית.   אפשר למצוא בכל אופן נחמה פורתא בכך שאבו מאזן עדיין מעוניין בהמשך המגעים עם ישראל, הרי זו ההצדקה היחידה בעולם לקיום 'הרשות הפלשתינית', בתיאום הביטחוני, המגן גם עליו, ואפילו בשלום עם ישראל אם כי ברור גם מדבריו שלו וגם מדברי עוזריו העכשוויים שישראל לא יכולה להיות "מדינה יהודית". .

תגובה 1:

  1. https://www.conservapedia.com/Nazism_at_Arab_Palestinians

    Nazism at Arab "Palestinians"

    Not just in the 1930's/40's but today.

    גזענות ערבית: נאציות אצל ערבים "פלסטינאים". לא רק בשנות ה30 וה40... אלא גם כיום.
    العنصرية العربية: النازية بين العرب "الفلسطينيون". ليس فقط في الثلاثينيات والأربعينيات ... ولكن أيضًا اليوم.

    השבמחק