מאז בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב החל למעשה "תהליך שלום" חדש, נוסף עם הפלשתינים שלמרות הדמיון החיצוני לתהליכים קודמים מבוסס על פרדיגמה (תבנית חשיבה) חדשה והפוכה למקובל עד כה.
נתחיל בדומה - הנשיא טראמפ הביע את שאיפתו להגיע להסכם שלום ישראלי פלשתיני עוד בשלהי תקופת הבחירות שלו -מה שהוא כינה "העסקה האולטימטיבית". הוא בלם בחריקה את נושא העברת השגרירות לירושלים, החל לרסן את הבניה ביו"ש, דיבר על כך ש"שני הצדדים יצטרכו לעשות וויתורים", כמה שחוק וחוזר על עצמו, ויש לו אפילו שליח, ג'ייסון גרינבאלט, שתוארו שליח למו"מ בינ"ל אבל רוב עיסוקו מיועד להיות כאן במזה"ת. לאחר שיחה בטלפון עם יו"ר הרשות אבו מאזן היום, שישי 10/03/2017 הוא הזמין את היו"ר לוושינגטון "בקרוב" כדי לדון בדרכים לחידוש המו"מ עם ישראל .
מה שונה - ראשית בסיס הכוח הפוליטי של טראמפ הוא הקהיליה האוונגליסטית בארה"ב, כמה עשרות מיליונים המצביעים ומתגייסים בהוראת ראשי הקהילה - זה בהבדל עמוק לבסיס הכוח של אובאמה שהיה בקהיליה הליברלית ברובה העוין בדרגות שונות את ישראל ורואה בפלשתינים קרבן ובישראל כובש מדכא. שנית טראמפ לא מחויב לתפישות קודמות כמו "עקרון שתי המדינות" . על אף שהעיקרון הזה נראה כהגיוני והמעשי ביותר הוא משאיר מקום לסוגים שונים של אוטונומיה, מדינה אחת ובכל מיקרה מאלץ את הפלשתינים להשקיע הון פוליטי לא רק בשמירה על העיקרון אלא בהוכחה שהוא ישים - כלומר שהם מסוגלים לנהל מדינה אחראית שחיה בשלום לצד ישראל - רמז לאחריות הפלשתינית לרצועת עזה בכל הסכם. אם העיקרון של שתי מדינות כבר לא מקודש כך גם עיקרון גבולות 67. כנראה שלכך התייחס מזכיר המדינה החדש רקס טילרסון כשאמר בשימוע בקונגרס ב 12/01/2017 בהתייחסו לפלשתינים "עד שלא יפגינו רצינות, יהיה קשה מאוד ליצור את התנאים לצדדים לדון באופן פרודוקטיבי בנוגע להתנחלויות".
יש גם שינוי עמוק ודרמתי במרחב הפעולה הפלשתיני - ראשית ממשל טראמפ הקפיא את הסיוע לרשות הפלשתינית, היא צריכה, בניגוד לעבר, לעשות משהו שירצה את טראמפ כדי שהסיוע יתחדש. בעבר כל כישלון בתהליך ה"שלום" הישראלי פלשתיני הושיב את ישראל, אוטומטית, על ספסל הנאשמים כאשמה בקיפאון והקהיליה הבין לאומית מיהרה להעמיד לרשות הפלשתינים שפע של אפשרויות להתקדם בתהליך מגביל של בידוד ישראל והתקדמות לעבר הסדר כפוי בלי שהפלשתינים יאלצו לוותר בנקודות מרכזיות - זה כלל סיוע נדיב, מבול של החלטות בינ"ל אנטי ישראליות כמעט בכל תחום בינ"ל ומימון בין לאומי נדיב, אירופאי ואמריקאי, לפעולות של עמותות וארגונים לא ממשלתיים לפעול נגד הלגיטימציה של ישראל באמצעות חרם וקידום תהליכים משפטיים המוקיעים את ישראל כ"פושעת מלחמה" - בחזית היו ארגונים כמו "בצלם", "שוברים שתיקה", "עדלה", "יש דין" וכמובן ה BDS ונוספים.
ארה"ב התגייסה, תחת נשיאותו של טראמפ לחסום בעקביות את כל אפיקי הפעולה האלטרנטיביים ולהעניק לישראל הגנה בינ"ל מלאה. אם עד כה קיבלה הרשות תמריץ מתמשך להכשיל כל תהליך, לבודד את ישראל ולפנות לאפיקים אחרים כשהסנקציות הם על ישראל - בעידן טראמפ הסנקציות הם על הרשות היה ולא יתאמצו מספיק - הקפאת הסיוע לרשות, חידוש הבניה ביו"ש, העברת השגרירות לירושלים כשאפיקי הפעולה האלטרנטיבית של הרשות למעשה כבר נחסמו ולא נותר לרשות אלא אפיק "המו"מ הישיר". כבר בשיחת הטלפון בין טראמפ לאבו מאזן היום, שישי 10/03/2017, אמר יו"ר הרשות אבו מאזן כי הוא "מחויב למדינה פלסטינית לצד ישראל" בלי להזכיר שני משפטים משלימים שתמיד נאמרו באותו הקשר בעבר: "שבירתה ירושלים" והמשפט השני "פתרון צודק ובר קיימא לסוגיית הפליטים" - הקוד הפלשתיני ל"זכות השיבה".
העולם עצמו מתרחק במהירות מהסוגיה הפלשתינית. ראשית - "נשק הנפט" המיתולוגי ותלות המערב בנפט ערבי הוא נחלת ההיסטוריה; שנית - פעם היה כביכול רק "הסכסוך" - היום רק אחד מני רבים, פעם נתפס כמקור הבעייתיות במזה"ת והיום כעוד תוצר של אזור מסוכסך, פעם מקור הלגיטימציה למשטרים ערביים, היום כמכשול עיקרי בשני הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את המדינות השורדות - פיתוח כלכלי מואץ והאיום האיראני - בשתי התחומים ישראל היא בת ברית רצויה וטיבעית - אם וועידת חרטום מ 08/1967 קבעה את שלושת הלאווים - לא מו"מ עם ישראל, לא הכרה ולא שלום הרי היום כמעט כולן, כולל סודן, מנהלות מו"מ עם ישראל, רובן מכירות בין רשמית ובין מעשית בישראל וכולם דורשים מהפלשתינים להפסיק להיות מכשול לשת"פ עם ישראל ולהתקדם במו"מ.
האופק של הפלשתינים קודר - הוא בן 82, ברשות כבר החלה מלחמת ירושה תת קרקעית, יש קריסה דמוגרפית וכלכלית, צעירי הרשות, אלה המצליחים יותר, עושים ככל יכולתם להגר ממנה, המחנה הפלשתיני מפולג בין החמאס לאש"ף בשטחי הרשות אבל בעולם הערבי הוא נשחט, בורח, פלגים נלחמים אחד בשני לאו דווקא בשם "פלשתין" אלא בשם הג'יהאד ופרשנויותיו ונרצה או לא - סוגיית "הפליטים" הפלשתיניים מתפוררת במהירות ונבלעת בבעיה הגדולה פי כמה של הפליטות במזה"ת. הדילמה של אבו מאזן כרגע היא בין להשיג את המירב האפשרי - מדינה מקוצצת, תלויה בירדן ובישראל, שיכולה לשאת ולקיים את רעיון הלאומיות הפלשתינית כחזון משיחי בעולם משתנה במהירות מטורפת - או להתעקש על הכל, כפי שעשה עד כה ולדחוק את הסוגיה הפלשתינית לשולי העיסוק העולמי תוך שהיא למעשה מתפוגגת כסוגיה בין לאומית ונשארת בעייתם הבלעדית של הפלשתינים - כן המו"מ החדש עם הפלשתינים מתנהל מתוך פרדיגמה חדשה, הפוכה לזו המסורתית מאז קום המדינה - פרדיגמה שאת מחיר כישלון המו"מ ישלמו הפעם הפלשתינים עד כדי הורדת הסוגיה מסדר היום העולמי.
המצב שאתה מתאר יביא להתקוממות כנגד ישראל. אם התושבים בעזה ירעבו לחמס לא תהיה ברירה אלא להשתמש בכל הכלים שיש לו כלפי ישראל. ההתקוממות תגדל גם בגדה, הרי הם לא יכולים להסכים לכך שמדינת ישראל תתקיים לצידם אלא באופן זמני עד שיתאוששו ממשבר. הדרך היחידה היא לדלל אותם.
השבמחק