הניסוי הישראלי

ארה"ב כמרקחה - נשיא ארה"ב המוחצן בחר את מועמדו להיות שופט ב"עליון" את שופט בית המשפט העליון לערעורים מקולראדו, ניל גורסאץ בן ה 48 השמרן, המועמד עדיין צריך לעבור את אישור הקונגרס אך מאחר שלרפובליקנים רוב בשתי בתיו סביר שהמינוי יעבור . היות והמינוי הוא לחיים או עד שהשופט מתפטר השפעתו של טראמפ, הלך הרוח הפוליטי שהוא מביא, תפיסת העולם שלו תשתקף בבית המשפט העליון של ארה"ב בעוד מעל לשני עשרים.  בכך הגיע לסיומו מאבק פוליטי קשה בין דמוקרטים לרפובליקנים כשהרפובליקנים הצליחו למנוע מהנשיא הקודם אובאמה לבצע את המינוי ולמנות שופט ליברל. השופט ניל גורסאץ יפגוש בעליון שופטים שונים בינהם שני שופטים שמונו בתחילת שנות התשעים, לפני 23 שנים, על ידי הנשיא ביל קלינטון ואפילו שופט עליון, אנתוני קנדי, כיום בן 81, שמונה על ידי הנשיא רונאלד ריגן ב 1988. כל שופט לכשעצמו היה מינוי פוליטי מובהק אבל בית המשפט העליון כמוסד משקף את הלכי הרוח של החברה בארה"ב ב 28 השנים האחרונות, יש בו ריבוד של השקפות מסוגים שונים מליברלים מובהקים לשמרנים נוקשים, הוא פלורליסטי מאד והוא, בית המשפט העליון של ארה"ב, מיישם בצורה טובה את העיקרון שמקור סמכות בית המשפט זה רצון העם, הוא מייצג את העם למרות שאינו שבשבת של מצבי רוח אלא מצפן של כיוונים ומגמות.

בישראל, ביתר שאת מאז נשיאותו הדומיננטית של אהרון ברק מ 1995 עד 2008 - החל בית המשפט העליון, הלכה למעשה, למנות את עצמו תוך שהוא מסתמך על הרוב המשותף של בית המשפט העליון, 3 נציגים, ולשכת עורכי הדין, 2 נציגים  בתוך סך תשעת חברי הוועדה. גם היום, כשהרוב הנדרש למינוי שופט עומד על 7 מתוך 9 חברי הועדה, יש לבית המשפט העליון וטו מעשי על כל מינוי . ההוכחה הפשוטה היא שבעוד בארה"ב דעתו של נשיא בית המשפט, השופט רוברטס, מינוי של הנשיא ג'ורג' בוש הבן מ 2005, אינה קובעת לגבי מינוי שופטיו הרי בארץ נשיא בית המשפט הוא, למעשה, אולי לא הקובע אבל המאשר הסופי של כל מינוי. בניגוד מוחלט לעיקרון שאף רשות דמוקרטית אינה ממנה את עצמה - הרי בישראל בית המשפט העליון ממנה את עצמו, קובע את דמות ממשיכיו, את מרחב ההשקפה המשפטית המותרת להם (כפילי ברק בשאיפה) ובית המשפט מתפתח עצמאית במנותק מהלכי הרוח של החברה והמצפן המוסרי שלה ובניגוד לעקרון שמקור הסמכות של בית המשפט זה העם והוא אמור לייצג את העם.  ביהירות אופיינית וללא כל בסיס בחוק הישראלי טען פעם אהרון ברק שלבית המשפט העליון החובה לשמור על "הערכים האוניברסליים" של האנושות. המחוקק הישראלי לעולם לא הגדיר את "הערכים האוניברסליים" כמקור שפיטה, להבדיל או לצד החוק הישראלי, אין שום הגדרה מה זה "ערכים אוניברסליים" (אני מכיר רק ערך אחד - זכות ההגנה העצמית, זכות עליה יסכים כל אדם באשר הוא - אפילו קדושת החיים אינה אוניברסלית ). כך שהשופט העליון ברק נטל לעצמו זכות שאינה בחוק והגדרות שלא הוא אמור להגדיר.

יתר על כן בית המשפט העליון, זה שמקור סמכותו צריך לנבוע מהעם, ראה בפוליטיקה המעשית, בחדירת מגמות מחשבתיות ופוליטיות חדשות שסוטות מ"הערכים האוניברסליים" המטפוריים של אהרון ברק, אויב שיש להלחם בו, אויב שמזהם את התהליך השיפוטי ולכן את ה"דמוקרטיה" בעוד שהמשמעות העליונה של דמוקרטיה היא שגם בית המשפט העליון מייצג בתוכו את דרכי החשיבה והמגמות הפוליטיות של החברה אותה הוא שופט.

בישראל מתקיים כעת ניסוי חסר תקדים שבו בית המשפט העליון, שלמעשה ממנה את עצמו, מתעמת עם חברה שמשתנה, שיש בה תפיסות חדשות ושהחזון הלאומי שלה בתהליך שינוי.  בית משפט שבשם החוק ואולי גם בשם הזכות שהפקיע לעצמו שלא כחוק "ערכים אוניברסליים" מתכחש לכך שמקור סמכותו הוא העם, כפי שזה בכל דמוקרטיה, ודורש מהעם, שאין לו השפעה על מינויו, לראות בבית המשפט העליון את מקור הסמכות. ניסוי יחיד במינו בכל הדמוקרטיות בעולם. איני יודע כמה זמן זה עוד יחזיק אבל בלי שינוי זה חייב להתפוצץ. השינוי המתבקש - בית המשפט העליון לא יכול להשתתף במינוי עצמו !!