מסמך החזון של ערביי ישראל מ 12/2006, שנכתב על ידי ראשי רשויות ערביות, חברי כנסת וחברי "וועדת המעקב" דרשו הערבים בישראל שיוויון זכויות והזדמנויות, הכי לגיטימי ונכון בעולם, אבל גם ביטול הגדרת ישראל כמדינה יהודית כי עצם ההגרה היא פגיעה ב"שוויון", להחליף את ההגדרה "מדינה יהודית דמוקרטית" ב"מדינה דמוקרטית בהסכמה", מעורבות והגנה של הקהיליה הבין לאומית על הערבים בישראל כ"מיעוט נירדף" ובעצם לעביר את ערביי ישראל "פלשתיניזציה" ולהפוך אותם לכלי במאבק הלאומי הפלשתיני נגד עצם קיום ישראל כפי שאמרה ח"כ חנין זועבי בציריך ב 04/2016 "בחזוני שתי מדינות - אף אחת מהן לא יהודית" משקפת היטב את מטרות המאבק. לכן חלום הבלהות של איימן עודה וחבריו הוא שערביי ישראל יתחילו להרגיש "ישראלים".
לכן הנהגת ערביי ישראל עושה הכל לעמת את הציבור הערבי עם הממשל "היהודי" הישראלי, ולשלב את ערביי ישראל במאבק הלאומי הפלשתיני- יהודי (ישראלי) מעבר למאבק הלגיטימי לכשעצמו, לשוויון בתוך החברה הישראלית. ההקצנה מתבטאת בהנפת דגלי אשף בכל הפגנה, גם אם עניינה טכני מקומי . למשל הריסת בתים בקלנסואה, כדי למצב בתודעה שהריסת הבתים איה אכיפת חוק מוצדקת, אחרי מיצוי כל התהליכים המשפטיים, בחברה דמוקרטית אלא מעשה של התנכלות יהודית לערבים הפלשתינים רק בשל לאומיותם.
אפשר לשער שיש למטרות המאבק של ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל הסכמה עקרונית רחבה למדי בציבור הערבי אבל אפשר כבר לקבוע - נכונות נמוכה להתגייס ולפעול למענה. ראשית -עימותי עבר, יום האדמה ב 1976 ומהומות ספטמבר 2000, שהיו מאמץ מתואם עם הרשות הפלשתינית, לערער את ישראל ולהעמידה על ברכיה, גבו מחיר כבד מהחברה הערבית עצמה, הם נדחקו מחדש לגטאות תרבותיות וכלכליות כשהכול משתנה שנית - אין ספק ש'האביב הערבי', קריסת המסגרות הלאומיות המומצאות הערביות, חזרה למרכיבים השבטיים, העדתיים והדתיים, חלחלו בצורה מסוימת לחברה של ערביי ישראל ושלישית - מתגברות מגמות ההתמערבות והישראליזציה של ערביי ישראל - השתלבות מוצלחת במקצועות יוקרתיים כמו משפטים ורפואה, ניצני השתלבות בהיי-טק הישראלי, ירידה במספר הילדים למישםחה לכדי הממוצע הישראלי וכתוצאה עליה במעמד האשה הערביה שיוצאת לעבודה במספרים גדלים והולכים, מייצרת חלק מההנסה המשפחתית ומתחילה לעמוד בזכות עצמה.
באשר להשפעות הבינ"ל ברור שאיימן עודה וחבריו איחרו את הרכבת - החברה המוסלמית והערבית הולכת ונתפסת בעולם כמקור לדאגה, אי יציבות ואפילו איום, הנכונות לגלות "סימפטיה" לסבל המלאכותי של ערביי ישראל אל מול הזוועות בשאר המזה"ת הולכת ודועכת יחד עם ירידת משקלן של מדינות ערב בכלל בפוליטיקה העולמית .
כרגע נראה שהרשימה המשותפת כשלה בגיוס המונים מתמיכה סבילה לפעילות מעשית. אחרי הרס הבתים בקלנסואה תוכננה שביתה רבתי במגזר הערבי ושיירות של כלי רכב מריכוזי הערבים בגליל, במשולש ובנגב, לכנסת בירושלים. שני המיזמים נכשלו. הפגנות מקבילות בישובי הערבים לרגל הריסת הבתים באום אל-חיראן, אתמול, רביעי 18/01/2017, אמנם התקיימו, השלטים היו בוטים ומקצינים אבל ההשתתפות הייתה מועטה ודלה - הציבור בהמוניו נשאר בבית. בעולם הייתה התעניינות מועטה מאד, אפילו בתקשורת הערבית, חוץ מאל-ג'זירה - את תשומת הלב לקחו אירועים עולמיים אחרים. אפשר לסכם שאיימן עודה ורשימתו אכן סימנו את יהדותה של ישראל כמטרה העל הפוליטית שלהם, הם אכן עושים פרובוקציות להלהיט את הטינה למדינה אבל כבר נפוליאון אמר שהכול שאלה של עיתוי - במונחים אסטרטגים הם פיספסו את התיזמון - גם ערביי ישראל וגם העולם כבר במקום אחר .
גם אם ערביי ישראל לא משתפים כרגע פעולה עם הקיצוניים, קרוב לוודאי שהילדים שלהם בעת הנוחה להם יהיו קיצונים יותר מההורים. לכן עדיף לנו וכדאי לעודד אותם שהם יעשו את כל הטעויות האפשרויות כיום על מנת שאפשר יהיה "להחליף" אותם במתנחלים בעתיד או להצביע עליהם כמי שאי אפשר לגור לצידם.
השבמחק