הרפתקנות מדינית והשתלטות הימין
אחד הביקורות על מינוי האפשרי של אביגדור ליברמן הגדירה את המינוי כ"הרפתקנות לאומית" - יתכן שבעתיד נשב וניצטער, כמו שרבים וטובים בתוכנו ואני ביניהם, על הסכם אוסלו מ 1993 שבשעתו תמכתי ואפילו התלהבתי ממנו והיום אני תופס אותו כאסון אסטרטגי. הוא החל כהרפתקאה של צוות, חלקו אנשים פרטיים, שפעלו מאחורי גב הממשלה הניבחרת שלא ברשות ולא בסמכות, תוך שהם מסתירים ממנה את מהלכיהם בגיבוי שר בכיר בממשלה, שר החוץ דאז שימעון פרס. איני רוצה להיות קטגור לשמעון פרס - לו המהלך היה אכן מצליח היינו קושרים לראשו כתרים ומתעלמים מה"פוטש" הדמוקרטי. ההיסטוריה זקוקה מפעם לפעם לשבירת כלים ולפעולה במחשכים כדי להשיג פריצת דרך - במיקרה של הסכם אוסלו מדובר בהרפתקנות מדינית מהמדרגה הראשונה גם בדרך שההסכם הבשיל, גם בחלק מההסכמות וגם בתוצאה העגומה נכון לעכשיו.
בקיצור השאלה של "הרפתקנות מדינית" היא בדרך כלל השאלה של המחנה הפוליטי אליו אתה שייך - בשמאל הסכם אוסלו הוא מאמץ הירואי לנסות להגיע להסדר עם הערבים - בעיני הימין מדובר בהרפתקאה מדינית שחוללה שרשרת אירועים מדממים והביאה את הטרור הפלשתיני למרכזי הישוב היהודי ממערב לירדן. וודאי שכל תוכנית מדינית, דגש כל! תכנית - מסיפוח מוחלט של הפלשתינים והגדה המערבית, דרך אוטונומיה נירחבת במרחב טריטוריאלי מוגדר עד מדינה פלשתינית עם ריבונות מלאה בשטחי טרום 67, כל תוכנית כזו מכילה בתוכה יסודות של הרפתקנות, סיכון מחושב בסיגנון 'רק המעז זוכה' והימור לא נישלט. יתכן שבסופו של יום הנהול המתמשך ואיזו מיקריות היסטורית שאין לנו כל שליטה עליה, נניח דוגמאת "האביב הערבי", תדון את ההרפתקאות המדיניות של ישראל לשבט או לחסד. אין בשום תוכנית של ליברמן יותר הימור והרפתקנות מהסכם אוסלו ב 1993, גם לא פחות.
הטענה השניה נגד אביגדור ליברמן וממשלת נתניהו מתמקדת בחשש מ"השתלטות הימין", אני מניח שהחשש הוא לא מהשתלטות הימין על ועד עובדי הדפוס אלא על המדינה ומוסדותיה. אם הימין משתלט על משהו, נניח על ארגון המורים, אז או שלא היה ארגון נשלט כזה קודם והימין יצר אותו יש מאין או שמשהוא אחר שלט בו, נניח השמאל, המרכז או תערובת של שניהם. בדמוקרטיה ברור שכשהעם משנה את דעתו ומביע רצונו אחרת בסוף זה מחלחל לחוקים, למערכת המשפט, למסדרונות התקשורת, לארגוני העובדים, לארגונים הלא ממשלתיים, המכונים NGO, ולתקינות הפוליטית. זה לא קורה ביום אלא בתהליך ארוך יחסית, לפחות של שני עשורים, שבו יש חילופי מושגים וחילופי אליטות. אם הנטיה ימינה ולעבר המסורת היהודית בחברה הישראלית היא יציבה, קבועה ותלווה אותנו בעשור הקרוב אז, בהנחה שנישאר דמוקרטיה, לא האלופים הנערצים על רוני דניאל ולא הקריאה לשימוש בכוח של אראל מרגלית ישבשו את התהליך אז כן !!! הימין ישתלט בדיוק כמו שהשמאל שלט עד עכשיו. לשמאל אני מציע נחמה - ההיסטוריה עובדת כגלגל - בעוד כמה עשורים הכל יהיה הפוך והימין יתלונן שהשמאל משתלט - בתנאי כמובן שהם לא ינהגו כהמלצתו של רוני דניאל שילדיו יחפשו להם מקום אחר או כחששו של אראל מרגלית שהצעירים יחפשו להם דרכונים אחרים. כמובן השאלה איזה דרכונים - לא הייתי ממליץ אירופה, לא אפריקה ולא אסיה, גם לא אמריקה הלטינית.
הערה אחרונה - דמוקרטיה מכילה בתוכה את קבלת הדין. במדינות לא דמוקרטיות הצד המפסיד תמיד טוען לזיופים, לשימוש בכוח ולאי חוקיות של הבחירות. מי שחי כאן רק כשהמיפלגה שלו בשילטון, על תנאי שהדמוקרטיה תמיד תתיישר לדעתו וחס וחלילה לא לדעת אחרים, יכול לכנות את עצמו בשפע של סופרלטיבים - דמוקרט הוא לא !!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה