שר הביטחון או שר המלחמה ?

בישראל היו עד כה שמונה שרי ביטחון אזרחיים. בן גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול, שמעון פרס, יצחק שמיר, מנחם בגין משה ארנס ועמיר פרץ.  חלקם מילאו את התפקיד כחלק מתפקידם כראשי ממשלה. עד ערב ששת הימים כל שרי הביטחון היו אזרחים שבנו לנו צבא ותורת לחימה שהעניקה לנו את הניצחון הגדול בתולדותנו, אחד המוחצים אי פעם בהיסטוריה האנושית והייתי מעז לומר דווקא משום שלא היו גנרלים. ספק אם מי מהם ידע לנווט לבד בלילה או חווה "שריקת כדור ליד האוזן". במלחמת יום הכיפורים היה זה הגנרל המהולל משה דיין שדיבר על "אובדן בית שלישי" והציע להפעיל את "ברירת שמשון". היו אלו אנשי המודיעין המנוסים שנפלו למלכודת ההונאה המצרית והיתה זו גולדה מאיר,  אשת הברזל לצד דדו, רב אלוף דוד אלעזר, שלא איבדו את העשתנות ושמרו על קור רוח שהביא לנו, בסופו של יום, הישג צבאי לא מבוטל וניצחון חלקי ממצב של הפתעה, גם היא כמעט חסרת תקדים בהיסטרויה הצבאית העולמית.

במלחמת לבנון השניה לפי העדויות שהתפרסמו מוועדת ווינוגרד דווקא עמיר פרץ, בשלישיה ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, היה זה שהבין את מהות הבעיות והכיוון המיבצעי הנידרש יותר משותפיו להנהגה אלא שדעתו לא תאמה את יוקרתו כאיש ביטחון נשוא ללעג בשל "פרשת המשקפת המכוסה". לימים, רק כעבור שנים, חלקנו לו את הכבוד על פיתוח "כיפת ברזל" שבלעדיו המערכת, אם בכלל היינו מצטיידים בה, לא הייתה מגיעה לבשלות המיבצעית הנוכחית. שר ביטחון לא צריך להיות מהנדס אלקטרוניקה או תוכנה ובטח שלא צריך לחוות על בשרו מחוויות שדה הקרב. הוא צריך תפיסה אסטרטגית ברורה וחזון. בכלל, בהכללה שרי ביטחון שהיו קצינים ב כירים נטו להיות רמטכ"לי על ולא המפקחים האזרחיים על הצבא.

בכלל יש הבדל עצום בין חשיבה טקטית לאסטרטגית, בין המחשבה "איך" לבצע דבר מה לבין המחשבה "מה לבצע". יש הרבה יותר אנשים שמסוגלים להוביל גדוד, חטיבה או אוגדה בהצלחה בשדה הקרב לביצוע משימה מוגדרת מאנשים שמסוגלים להחליט האם המשימה אכן חשובה, האם הדרך שניבחרה משרתת את המטרה המדינית והאם הסיכונים מצדיקים את המחיר וניתנים להכלה.  לצורך זה מהנדס אירונאוטיקה, פוליטיקאי מציאותי עם חזון או מומחה בתורת המישחק, שניבהל כשהוא רואה רובה, עולה בהרבה על מפקד נועז בסיירת מטכ"ל או שייטת 13 . הם, הלוחמים הנועזים, יודעים מצויין איך לבצע כל משימה אבל מי באמת מחליט מה בדיוק המשימה ??  

ההבנה של שרי ביטחון ברזי הניווט הלילי, בביצועי מערכות הנשק, באיפיון היחידות וביכולות המיבצעיות מושכת אותם להתעסקות הטקטית ולמחשבה הטקטית ואצל רוב בני האדם זה מסיט או משבש את החשיבה האסטרטגית.  יש לנו הוכחה שהביצועים הממוצעים של רוב קציני הצבא הבכירים, שמגיעים לפוליטיקה "להושיענו" מהסחי והמיאוס הפוליטי מפגינים, בסופו של יום, חוסר עמידות אסטרטגית ארוכת טווח, בינהם רמטכ"לים כמו ברק, מופז, יעלון ואפילו, בצורה כושלת דן חלוץ.

בדיקטטורות, ברובן הגדול והמוחלט, שר הביטחון הוא קצין בכיר בצבא בפועל או לשעבר והוא מכונה, לרוב, "שר המילחמה" - לעומתם בדמוקרטיות ובכל מדינות המערב הדמוקרטי, אדגיש בכולן, לא מקובל ששר הביטחון יהיה איש צבא בכיר לשעבר. בבריטניה זה אפילו אסור בחוק. לדעתי הריבוי של קציני צבא בכירים שהפכו לשרי ביטחון פגע בתובנה שלנו לגבי התפקיד של שר ביטחון, בחברה אזרחית, כלפי הצבא ובשילוביות בין המטרות המדיניות להפעלת הכוח. הדוגמא הבולטת היא הלגיטמציה הגדלה בחלקים של החברה ובתקשורת להתערבות קציני צבא במדים ובתפקיד בשיח האזרחי בגיבוי לפחות של שר הביטחון האחרון משה יעלון שרק הבוקר התלונן ש"ביבי נטש אותי ואת הרמטכ"ל" כאילו לא מדובר בשני פונקציות שונות לגמרי - זו האזרחית הפוליטית וזו הצבאית המיקצועית הממונה אלא באחוות רעים מאותו צד של המיתרס והם ממש לא !!! . יש משהו לקוי מאד בהבנה של יעלון את תפקיד שר הביטחון בחברה דמוקרטית אזרחית.

הכתוב לא בא לחזק דווקא עכשיו את אביגדור ליברמן כפוליטיקאי המייצג קו ניצי ומוחצן אלא להתמודד עם הטענות החלולות שהוא לא שמע כדור על יד האוזן, כאילו שהחוכמה האסטרטגית היא פונקציה של "השריקות" או לחילופין של "הריצה בג'בלאות" - היא ממש לא !! אין לנו שום מושג כיצד אביגדור ליברמן יתפקד כשר ביטחון ומהעבר והמקובל בדמוקרטיות שאנו כה רוצים להידמות להם אין שום סיבה לחשוש. זה כמובן לא אומר שדרכו הפוליטית מקבלת הכשר.