אי אפשר להתכחש לעובדה שהציונות - "פתרון בעיתו של העם היהודי על ידי ריכוזו בארץ ישראל" - התגשמה בניגוד לרצונם, בניגוד לחזונם ובניגוד לתפיסתם התרבותית, הדתית והחברתית של הערבים שגרו כאן מזה דורות - בראשית הציונות הם עדיין היו ערבים סתם ובלחץ הציונות הם הפכו לפלשתינים. בשפע הזהויות המלאכותיות והמומצאות במזה"ת סביר מאד שהזהות ה"פלשתינית" אמיתית יותר מהזהות העיראקית, הלובית, הלבנונית, הירדנית או הסורית.
איני מאמין ב"ציוני ערבי" מפני שקשה לי להאמין שבן העם הערבי יכול להאמין, לתמוך, לקבל או להצדיק את פתרון בעייתו של העם היהודי דווקא על מה שהוא חושב כאדמתו ומולדתו. בכלל עמים לא מוכנים להדחק או להפך למיעוט למען פתרון בעיותיו של עם אחר. לא כאן בפלשתין הערבית - היא ארץ ישראל היהודית - ולא באף מקום בעולם.
בהיותנו מדינה דמוקרטית שבה משקל הדמוקרטיה זהה ולמשקל זהותה היהודית די לנו ואסור לנו לצפות ליותר שהערבים יזדהו עם הדמוקרטיה, ישלימו עם כך שרוב אזרחי המדינה יהודים ויקבלו עליהם, אולי באי רצון, את העובדה הזו, ויפעלו בדרכים פוליטיות לבטא את שאיפותיהם - יש הרואים באופיה היהודי של ישראל יתרון עצום ורוצים לנצל את היתרון ולהשתלב במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה הישראלית. מתוך הכרה ביתרון נוכח התדרדרות העולם הערבי הם ירצו להיות אזרחים נאמנים שלא יפעלו נגד המדינה אבל גם לא מוכנים לוותר על זהותם הערבית, המוסלמית או הנוצרית ולא מוכנים לקבל בעיקרון את זהותה היהודית של ישראל. אני קורא לזה להכיל את המורכבות והבעיתיות של המפעל הציוני. הרי הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית מעמידה אותם, לא אישית אבל לאומית, מחוץ לחזון של המדינה. אגב אני גם משער שאם צבאות ערב או גייסות האסלאם יעמדו בשערי תל אביב ויכבשו את ירושלים והמפעל הציוני יראה כאבוד כי אז נוספו גם הם לאויבנו, חלקם בהתלהבות וחלקם מחוסר ברירה ואיני יודע לחלק.
אני רואה בחברי כנסת ערביים שמשתלבים במפלגות ציוניות את ההשלמה, במונחים היסטוריים יתכן זמנית בלבד, שרוב אזרחי המדינה יהודים, אופיה יהודי וקל יותר לפעול פוליטית דרך המחנה היהודי מאשר דרך המחנה הערבי הישראלי שמפתח ומזין עימות פוליטי מתמשך עם המדינה. אני רואה בערבים הפועלים במפלגות יהודיות, כאלו שמגדירות עצמן ציוניות, ככאלו שאימצו לעצמם את כללי המשחק הדמוקרטי, את היתרונות הטכנולוגיים והכלכליים שיש במדינה יהודית ואת יציבותה הביטחונית ושזה די חשוב להם על מנת שלא יפעלו נגד עצם קיומה וביטחונה. זה בהחלט הסף שאני מוכן לקבל להשתתפות ערבית במפלגה "ציונית". יש בזה המון התנשאות וחוסר סובלנות לדרוש מערביי ישראל להצהיר על "ציוניותם" או לשיר "התיקווה". קציני צה"ל ומג"ב הדרוזים משרתים את המדינה במסירות ונאמנות כאזרחים שווים (לא בטוח שהמדינה גומלת להם חזרה באותה המידה) בלי לשיר "התקווה" - המנון שהוא כל כך יהודי ורק יהודי. שופטים ערביים במערכת המשפט נאמנים לחוק וממלאים את תפקידם וכך רופאים בכירים ערביים בשרות הציבור, פרקליטים בתביעה ובסנגוריה הציבורית ובשאר המערכות וחזונם אינו חזון "נפש יהודי הומיה".
אני חושב את שדרן הספורט זוהיר בהלול כראוי להיות חבר כנסת (לו הבחירות היו אישיות ולא מפלגתיות הייתי מצביע בעדו ברצון). אני לא מצפה ממנו שינטוש את זהותו הערבית והפלשתינית ויאמין בכל לב ב"פתרון בעייתו של העם היהודי". די לי שהוא מאמין במוסדות המדינה, בחוקיה, בדמוקרטיה שלה ובנכונותו להשלים עם הרוב היהודי ולא לפעול נגד קיומה. בסוף דמוקרטיה זה גם להכיל את המורכבות והשונה. הרי יש ציבור ערבי בארץ שרוצה להתבטא לא דרך איסלאמיסטים או לאומנים ערביים וצריך לתת לו את הביטוי הזה במשולב עם ערכיה של מדינת ישראל.
אין מקום למסע ההכפשות נגד זוהיר בהלול, השופט העליון סלים ג'וברן ודומיהם. הדמוקרטיה הישראלית נבחנת ביכולתה להכיל את מיעוטיה ואת השונה ובתנאי שאינם פועלים נגד המדינה - לדעתי שניהם ודומיהם תורמים למדינה ואני בכלל לא חושש לדמותה היהודית ולמיפעל הציוני - הוא מספיק חזק כדי לפנות מקום נרחב לדמוקרטיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה