קיבעונות מחשבתיים

* משיחיות

בעידן הבחירות ובכלל מרבים המחנות, בעיקר השמאל אך לא רק, להדביק ליריב הפוליטי את התואר "משיחיים" ולעצמם את התואר "ריאלים". להבנתי בתואר "משיחי" מתכוונים למטרה לא ישימה ולא מציאותית שתושג בעזרת איזה 'כוח עליון' שהמשיחיסט מאמין בו - "ריאלי" לעומתו זה איש מציאותי  שמכיר את המציאות נכון ומנסה לתמרן בתוכה. למשל השמאל טוען שחסידי ארץ ישראל השלמה הם משיחיים והימין טוען שחזון השלום עם הפלשתינים, ביחוד בעידן האיסלאם הרדיקלי, הוא לא יותר מהזיות משיחיות.

באותה מידה אפשר לחלק את ההתייחסות האנושית ל"אידיאליסטים" ול"אופורטיוניסטים". ה"אידיאליסטים" מאמינים שכל מציאות, מיאשת, קשה ומורכבת ככל שתהיה, ניתנת לשינוי בכוח בהירות המטרה, הרצון, ההתמדה והנכונות להקריב. למעשה רב השינויים המהירים הגדולים בהיסטוריה מעוצבים בכוח אידיאלים. הרי לא היה שום דבר מעשי בחזון הציוני של הקונגרס היהודי הראשון ב 1897,  בתנועה הקומוניסטית של סוף המאה ה19 ו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בדאע"ש, שמעצב את המזה"ת מחדש ומגדיר מחדש את כל המדדים שניתן להעלות על הדעת במזה"ת - לאומיות, אסלאם, שלטון, סובלנות ותרבות. דאע"ש היא תנועה, אלימה עד כדי טירוף, אלימה כמו הנאציזם או הקומוניזם הבולשביקי, שמעצבת מציאות חדשה, שהייתה דימיונית  לחלוטין עוד לפני 30 שנה, בכוח אותם רכיבים קבועים - חזון, בהירות המטרה, נחישות, התמדה והקרבה.  

לעומת האידיאליסטים אפשר להציב את ה"אופורטוניסטים" - הסתגלנים - אלו שמנסים לתמרן בתוך מציאות קיימת בלי לאתגר אותה מדי ומיידית. האופורטוניסטים אחראים על רוב השינויים האיטיים והמתמשכים בהיסטוריה - לא על המהפכות אבל על ההתפתחות ההדרגתית. הדוגמא הטובה היא התהליך האופורטיוניסטי המובהק מה"מגנה קרטה" באנגליה של  1215 שהפכה את אנגליה לדוגמא לדמוקרטיה למופת. אלא שהתהליך ארך לפחות 600 שנה עד שאפשר היה לדבר על סוג של דמוקרטיה באנגליה.  אידיאליסטים מהפכניים הפיצו את האסלאם בעולם, אופורטיוניסטים סתגלנים ביססו אותו לתרבות מובילה במדעים, בטכנולוגיה ובממשל כשאירופה הייתה שרויה בעוני ובבערות של ימי הביניים.

המסקנה שלי היא שיש תפקיד היסטורי גם לאידיאליסטים, למהפכנים, לשוללי המציאות או כאלו שמתכחשים לה וגם לאופורטיוניסטים בעיצוב ההיסטוריה. בלי המהפכנים רוב השינויים לא היו קורים כלל ובלי הסתגלנים הם לא היו מחזיקים מעמד וגולשים למרחץ דמים לא מבוקר -  שלב חוזר על עצמו ברוב המהפכות. אני מניח שרוב מי שמכנים עצמם "ריאליסטים" לא רואים את עצמם כאופורטיוניסטים וכך גם האידאליסטים לא רואים עצמם "משיחיים". אגב אידיאליסט זה לאו דוקא מי שמאמין בשלום - גם דאע"ש הם אידיאליסטים.

* הסיבוב הבא

היום כתבו בידיעות, בהקשר לתקרית אתמול בגבול עזה, ש"הסבב הבא כבר בדרך".  כאילו שיש מי שהתיימר שסבב הלחימה האחרון בעזה הוא גם הסבב הסופי של האלימות בינינו לפלשתינים ולסביבה שלנו לטווח דורות רבים קדימה. זה שנים המזה"ת הערבי/מוסלמי/סוני מקיא מתוכו את כל החריגים, לעתים במעשי טבח גדולים, לעתים בהטרדות קטנות ותמיד בהתכוננות לפרק הבא.  מהשמדת הארמנים בתורכיה בתחילת המאה ה20, טבח האשורים (נסטוריאינים - כלדאים) בעיראק, תורכיה ואיראן סביב ולאחר מלחמת העולם הראשונה, דרך כמעט הכחדת הקהיליות הנוצריות של המזה"ת, כ 20% מתושבי האזור לפני מאה שנים לכדי אחוזים בודדים היום (פחות מ 4%), המלחמות הבלתי פוסקות בכורדים בתורכיה, עיראק ואיראן ועד מעשי הזוועה ביזידים עובדי האש בצפון עיראק, הניטבחים על ידי דאע"ש. לא רק היהודים אלא כל מיעוט אזורי לא מוסלמי/ערבי/סוני עמד ועומד, בסופו של יום, בפני ארבע ברירות -להתאסלם, להיות מסולק מהאזור בטיהור אתני, להישמד פיזית או להיות מסוגל להגן על עצמו. יתכנו הפסקות, מן סוגים של 'הודנה' (הפסקות אש) או 'תהדיאה' (רגיעה) אבל, בטווח הארוך, התהליך נמשך ומתעצם.  בסופו של יום עתידם של העלאווים והדרוזים בסוריה, של השיעים בלבנון או של הכורדים מותנה ביכולתם להגן על עצמם וחייהם - והיה כי תישמט החרב מידיהם וניכרתו חייהם - בהשאלה מנאומו של משה דיין על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז ב 29/04/1956. אנחנו היהודים ניבדלים משאר מיעוטי המזרח התיכון בממלכתיות משלנו, ביצירתיות וביכולתנו להגן על עצמנו - לא ביכולתנו להתפייס כרגע עם הפלשתינים או בכלל עם המרחב הערבי/מוסלמי/סוני.  לכן תמיד מחכה לנו מעבר לפינה הסיבוב הבא. עזה היא רק סימפטום נוסף לבעיה הכללית של המזה"ת שרובצת לא רק עלינו אלא על הפלשתינים והמצרים. אז, היות ואני משתדל לא להיות משיחיסט אלא ריאליסט, כן "הסיבוב הבא כבר בדרך".