חופש הדיבור וההבעה נועד בעיקרו לאפשר ריבוי דעות, להציג ריבוי פרשנויות, לסקור נושאים מזוויות מרובות ובקיצור לאפשר פלורליזם מחשבתי. כאשר, מסיבות שונות ומשונות, החופש הזה מצטמצם, הדיווחים הם חד ממדיים, הסקירות רובן מאותה זווית - קשה לקבוע גבול ולהגדיר האם מדובר בשטיפת מוח ממש, בסינון מכוון של מידע או סתם בהטיה מתמשכת של דעות בהתאם לגבולות הסבלנות שמכתיבה באופן לא רישמי ה"תקינות הפוליטית". בהרבה מיקרים בהם חופש הדעות מושם בסד כלשהו, הסד הוא לא תמיד פוליטי - לא פעם הוא כלכלי. בסופו של יום סוד כוחה של הדמוקרטיה הוא ברב גווניות המחשבתית.
כל פוליטיקאי יודע שלתקשורת כוח ענק - כוח לחשוף שחיתויות אבל גם כוח להטות דעות וכל פוליטיקאי מעדיף את התקשורת, הכביכול "חופשית", לצידו ולא נגדו. חלקם, כמו ראשי ממשלות בריטניה בעשורים האחרונים, היו נודדים לאחוזתו של איל התקשורת רופרט מרדוק באוסטרליה, כדי לנסות להגיע איתו להבנות "תיקשורתיות" שכמובן מעולם לא ניתנו בחינם. מאחורי הקלעים כוחו של איל תקשורת גדול, לא פעם, מכוחו של הפוליטיקאי הניבחר. זה יכול להיות רופרט מרדוק באוסטרליה, נוחי מוזס בישראל ונוספים.
בדמוקרטיה הישראלית יש פגם מובנה - ריכוז התקשורת בידיים מועטות ומוגבלות שמצמצמות מאד את האופן שבו המידע מגיע להמונים. מי שמאד מתעניין ימצא הכל באינטרנט אבל מי שפחות מתעניין ?
מבחינה מוסרית לא ברור מה יותר גרוע או מה יותר טוב - איל תיקשורת שמרוויח מכך שהוא מבקר פוליטיקאים מסויימים ושמצליח לדחוף חוקים בפרלמנט באמצעות "אתנן תיקשורתי" שכולל בדרך כלל רצף של כתבות "חיוביות" על פועלו של אותו פוליטיקאי או, לחילופין, באמצעות "סחטנות תקשורתית" - רצף של תחקירים מבזים על הפוליטקאי ש"סרח" והמרה את פי טייקון התקשורת - או, מנגד, טייקון הון שהוא חבר של פוליטיקאי והוא מקים למענו אפיק תקשורת אוהד יותר. בקיצור מה יותר גרוע או יותר טוב - קשרי הון-שילטון או קישרי עיתון-שילטון לטובת בעל העיתון. בעיני זה דבר וזה חולירע. התופעה קיימת בכל העולם הדמוקרטי במידה כזו או אחרת אבל כשיש שפע של ערוצי תקשורת מתחרים היא מתקזזת ומצטמצמת. בישראל היא חמורה יותר כי השליטה בתקשורת מצומצמת לבעלים ספורים וברמה העממית כמעט כל התקשורת הכתובה נישלטת ממוקד אחד.
בהעדר יתרון מוסרי ברור לשאלה מה עדיף - הקשר של שלדון אריסון לביבי ולעיתון 'ישראל היום' או הצורה שנוחי מוזס מתמרן פוליטיקאים ומחוקק באמצעותם חוקים, בעיקר לצורך תחרות כלכלית, אני מעדיף את הוויכוח הפוליטי, הגישה השונה והדעות האחרות כפי שמשתקף במחלוקת בין 'ישראל היום' ל'ידיעות אחרונות'. משני הצדדים לא עומדים חסידי "חופש ההבעה" אבל המחלוקת יוצרת שלא במתכוון ושלא לשמו את אותו "חופש" לקבל גם דעות אחרות וריווחיותו של העיתון ידיעות אינה מעיניינם של הפוליטיקאים. הם הרי לא דאגו בשעתו לריווחיות של "מעריב" למשל.
היו הרבה מאבקים פוליטיים מסריחים (זוכרים - 'התרגיל המסריח'), היו הרבה אינטרסים אפלים מאחורי מליצות חלולות של חברי הכנסת והיו הרבה מזימות אפלות של קשרי הון, שלטון ותקשורת. המאבק לצמצם את הגישה למידע אלטרנטיבי לצרכיו, רווחיו ונוחיותו של טייקון תיקשורת מסוים, תחת הטענה המוזרה שהמידע האלטרנטיבי ניתן "חינם" שובר את כל שיאי הציניות האפשריים בפוליטיקה הישראלית - למעשה מאיים גם על שיא השחיתות שאהוד אולמרט מאיים לשבור - שחיתות ברשות הכנסת.
בסוף"רק" בישראל מתגייסים חברי כנסת לסגור עיתון בחוק לא בשל דעותיו המסיתות, לא בשל הפצת שקרים ושמועות לא בדוקות כשיטה או בשל הפצת פורנוגרפיה לקטינים אלא "רק" בגלל שהוא מופץ חינם ופוגע בכך באינטרסים הכלכליים של העיתון המתחרה ממנו הם כל כך 'חוששים' או 'נהנים' ועוד בשם הדמוקרטיה וחופש הדעה וההבעה. בינתיים לא שמעתי את "אבירי" הדמוקרטיה בישראל מדברים, בסגנון הפרופ' קרמניצר, על "מכת מוות לדמוקרטיה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה