למען הגילוי הנאות מאז הכתבה ב"עובדה" עם אילנה דיין על מותה הטראגי של איימן אל-המאם ופרשת סרן ר. ב 05/10/2004 אני מתייחס לתוכנית כמצג מניפולטיבי. זה תשע שנים לא הסתכלתי על "עובדה", מן חרם פרטי קטן שלי. אתמול הסתכלתי לראשונה זה הרבה שנים על התוכנית שעסקה בדמותו של ג'ון קרי , ראיון של אילנה דיין איתו והמחוייבות (אולי אובססיה) שלו לתהליך השלום.
הראיון, כמצופה, לא ממש איכזב את מסורת הוצאת דברים מהקשרם ולא ממש נגע בנקודות המשמעותיות. ג'ון קרי, בצד הטוב של הראיון, הביע סך הכל עמדה אוהדת למצבה ועמדותיה של ישראל והציג אותו, גם לפי עדותו שלו, כאיש נחוש שלא מרפה מהנגיסה אחת נעץ בה את שיניו, ופוליטיקאי מתוחכם משחר נעוריו ושיחרורו מצי ארה"ב. מצד שני הראיון התנהל במנותק מהמזה"ת, מהעולם וממפת האינטרסים של ארה"ב, אם יש כזאת בכלל. להזכיר לכולם רק במזה"ת נהרגים כ 200 איש ביום לפחות, מעל למחציתם בסוריה, ועוד כ 5000 פליטים בורחים על נפשם ולא מהרשות הפלשתינית, כול יום כולל היום. מדינות כמו תאילנד ואוקראינה בוערות מביפנים, מדינות תת הסהרה מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקנית ודרום סודן משלמות את מחיר האנרכיה הלובית ונימצאות במילחמת אזרחים שאת קורבנותיה איש אינו סופר, בסומליה משתולל רעב ובדרום מיזרח אסיה ניבנה עימות ענק בין הודו, סין, יפן ופקיסטן, מדינות גרעיניות או סף גרעיניות (יפן) עם פוטנציאל למלחמה גרעינית נוכח היסודות הרעועים של הממשל בפקיסטן.
לכן ודאי שהשאלה הראשונה החשובה בראיון "אמיתי" עם ג'ון קרי הייתה צריכה להיות מה האינטרסים והאחריות העולמית של ארה"ב, כיצד היא מתמודדת איתם ובאיזה סדר עדיפות, בראיית ג'ון קרי ובראיית הנשיא (שבפועל מפקיר את הזירה וסדר העדיפויות לקרי). לאחר מכן יש מקום לשאול כיצד הסכסוך הישראלי פלשתיני, שבממדיו המוחלטים, בחשיבותו האזורית ובביטחון חיי האדם והרכוש הוא כרגע אולי הזניח בסיכסוכי העולם, משתבץ באותה מפה ועוד כנושא הכי חשוב שגוזל את הזמן הרב ביותר של מזכיר המדינה, יותר מהמלחמה הדתית במזה"ת בין שיעים לסונים, יותר מהמתח הגואה בדרום מזרח אסיה ובמזרח אירופה, פי שתיים יותר מכל נושא אחר בעולם. התשובה של ג'ון קרי ש"העם הפלשתיני והישראלי כל כך מייחלים לשלום וזה לטובתם" היא מתנשאת ובעיקר עלבון לאינטליגנציה ה"מעצמתית" של ארה"ב כמעצמה עולמית.
ג'ון קרי הוא שר החוץ של ארה"ב שצריך לפעול רק לפי האינטרסים של ארה"ב. הרי יש הרבה עמים שמייחלים לשלום באפריקה, באסיה וכעת אפילו באירופה. מתבקשת השאלה אם העמים כל כך רוצים שלום האם הם פנו אליו וביקשו את תיווכו ואם לא האם הוא מוסמך לדבר בשמם ומדוע נאלץ להשתמש בכל כך הרבה לחץ דיפלומטי כדי להביא את העמים "שכל כך רוצים שלום" בכלל להסכים לדון אחד עם השני. יש מקום לסוגיה האם עכשיו כשהרשות הפלשתינית ממשיכה להתקיים, נוכח האביב הערבי, בעיקר בגלל ה"חסות" של כוחות הביטחון הישראלים, שהממשל של ירדן, ידידה של ארה"ב, עלול להתערער לחלוטין ואין למעשה עולם ערבי כיחידה אלא אנארכיה ערבית והתעוררות מוסלמית, זה ממש הזמן לעשות שלום ולא לקדם יציבות אזורית כתנאי מקדים. לפחות היה רצוי לשאול. שאלה מתבקשת היא מה חלקה של ארה"ב בהתחדשות הדיקטטורות בצורה דורסנית ואלימה יותר גם בעיראק וגם במצרים. כל הנושאים האלה היו מחוץ לראיון. אליבא דאילנה דיין כאילו אין עולם, אין מזה"ת אלא רק השליח ג'ון קרי שעושה טובה, ממש אישית, לשני עמים - הזוי ולא מחובר לשום מציאות.
נושא נוסף שקשור לג'ון קרי הוא יחסי ישראל-תורכיה, במימד האזורי חשובים יותר משלום ישראלי פלשתיני. ישראל התנצלה בפני תורכיה במרץ 2013 כהענות ללחץ של הנשיא אובאמה בנוסחה מוסכמת עלינו, על התורכים ועל ארה"ב. זה מטיל אחריות על ארה"ב להביא את הנושא לכלל סיום. ארה"ב התגלתה בפרשה כמי שאצה לספר לחבר'ה, לקטוף את הפרות הפוליטיים בזירת הפנים של ארה"ב אבל כמי שמזניחה את האחריות ומשאירה את הצדדים להתקוטט גם אחרי ההתנצלות. ישראל זכאית לתשובות האם זו תהיה האחריות של ארה"ב גם אחרי שכולם יתבסמו בטקס השלום כמו טקס החתימה על הסכם אוסלו במידשאות הבית הלבן בספטמבר 1993.
במקום השאלות הכבדות האמיתיות עסק הראיון בדמותו של ג'ון קרי כפי שיח"צניו רצו לצייר ובעתיד של ילדי אילנה דיין והצלם שאמורים להתגייס לצה"ל. לסיכום לא קיבלנו תשובות לאף אחת מהשאלות הקשות - לאינטרס העולמי של ארה"ב ולמניע האישי של ג'ון קרי. מבחינתי הראיון היה 'קיטש' מוחלט - מן אגו-טריפ של אילנה דיין וג'ון קרי בלי שום תוכן ממשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה