יום שבת, 15 בפברואר 2014

בנתיב של שמעון


יש שלוש נקודות ציון במסלול חייו של נשיא המדינה שמעון פרס: א. מנכ"ל משרד הביטחון בראשית המדינה ובתפקידו זה כמוביל מיזם הכור בדימונה  והקשרים האסטרטגיים עם צרפת בשנים 54-67; ב. מוביל ההתיישבות ביש"ע ב 1974 שהחלה עם ההתיישבות בסבסטיה;  ג. מוביל הסכם אוסלו  ב 1993. התפקיד הראשון היה תפקיד ביצועי פקידותי שאותו מילא בהצלחה רבה. שתי התחנות הבאות, ההתיישבות בסבסטיה ב 1974 והסכם אוסלו ב 1993 היו שניהם בימי ממשלתו של יצחק רבין ז"ל, שניהם היו מעשים מדיניים שאתגרו את סמכותו של רבין כראש ממשלה ואת סמכותה של ממשלת ישראל בכלל והעמידו אותם בפני עובדה מוגמרת. שני המהלכים סתרו אחד את השני. הראשון פרץ את הדרך להתיישבות רחבת היקף ביש"ע השני פתח את הדרך ליצירת ריבונות פלשתינית יש מאין שמטרתה סילוק ההתיישבות ביש"ע. לא ברור האם שמעון פרס עבר תהליך "התפקחות" כל שהוא או שהחתירה תחת רבין הכתיבה את מהלכיו. הרי רבין הגדיר בשעתו את שמעון פרס – חתרן בלתי נילאה.

קשה להצביע על שינויים חברתיים, כלכליים או ממשליים ששמעון פרס הוביל – למעשה הוא קידש את הסטטוס קוו החברתי/כלכלי של ימיו. קורותיו זרועים בפילוגים ובריתות פוליטיות ציניות וקצרות טווח והישגיו כאיש מפלגה באופוזיציה או כראש ממשלה זרועים באכזבות אלקטוראליות, מזכיר קצת את ציפי ליבני. שני התהליכים המרכזיים ששמעון פרס הוביל הביאו שניהם לתוצאות שסיבכו את ישראל ללא מוצא עם עצמה ועם הקהילייה הבין לאומית.  ההתיישבות ביש"ע מובילה אותנו למדינה דו לאומית (אפילו עם רוב יהודי) והסכם אוסלו הכניס את הטרור הפלשתיני לרחוב הישראלי. שני התהליכים התנגשו אחד בשני בציבוריות הישראלית ובקהילייה הבין לאומית, הפכו למגדיר המפלג של החברה הישראלית והציונות. את המשפט "למען השלום אני מוכנ/ה לחבוש שטריימל" לא המציאה ציפי ליבני שילשום אלא עזר ויצמן כבר לפני כשני עשורים.  הסכם אוסלו גבה מחיר דמים מהחברה הישראלית אבל פי כמה מהחברה הפלשתינית. דבר אחד בטוח לא יצא מההסכם עד כה – השלום עצמו -  מצד שני כל סוגיות החברה הישראלית שועבדו לתהליך השלום וכל צדקנות ואופורטוניזם פוליטי נומקו בתהליך. אישית אני לא רואה באופק לא פתרון להתיישבות ביו"ש ולא לשלום מלא עם הפלשתינים. 

כך או כך ברור ששמעון פרס מצא ב"תהליך השלום" ובפרס נובל, אותו קיבל יחד עם יצחק רבין ז"ל ויאסר ערפאת אללה ירחמו ב 1994, את הנושא שיכניס אותו להיסטוריה ולטרקליני העולם. אם השלום משתהה ולא מגיע שמעון פרס תמיד "מוביל", דוחף ונחשב  ל"מנטור" של התהליך. אם הוא אי פעם גם יצליח תהיה לו זכות ראשונים. תהליך השלום ושמעון פרס נכנסו לתהליך שממנו אפשר רק להרוויח.  החברה הישראלית, מאידך, נקלעה לפיצול  ולאבדן דרך.

הולך ומתברר שציפי ליבני אימצה לה בחום את מודל פרס. היא נכנסה לפוליטיקה בליכוד באמצע שנות התשעים כדי להיאבק בהסכם אוסלו (להיאבק על הבית)  כבת בריתו של בנימין נתניהו. מאז השתתפה בכל הפילוגים מהליכוד לקדימה ומשם ל"התנועה". ציפי ליבני הפגינה ציניות ואופורטוניזם פוליטי  כמעט חסר תקדים (חוץ מפרס ואהוד ברק). קדימה אכן צליחה היטב בבחירות פברואר 2009 ויצאה כמפלגה הגדולה אבל ציפי ליבני הפגינה חוסר כישרון בולט בניהול המו"מ הקואליציוני, בתיחזוק המפלגה באופוזיציה, בקבלת מרות הבוחר בקדימה ולבסוף פרשה מקדימה, לאחר תבוסה למופז  במרץ 2012, עם חוב של 30 מיליון ש"ח מתקופתה, והקימה את "התנועה". ציר הפעילות של התנועה היה לגמד את קדימה, מפלגתה לשעבר, ולהתנגח בראש הממשלה בנימין נתניהו. את השורה הראשונה ב"התנועה" הובילו פורשים כמו עמיר פרץ ועמרם מיצנע שהתחייבו "רק לא ביבי".  ניחשתם נכון – הם היו הראשונים להצטרף לממשלת ביבי – ציניות היא שם המשחק בפוליטיקה וציפי ליבני הוכיחה שיש לה מה לתרום ולחדש  בתחום.  מבחינת העבר המפלג והתככים לא נופלת ציפי ליבני בדבר משמעון פרס.

מאז גילתה ציפי ליבני את הבוננזה הקרויה תהליך השלום. היא גונבת, לא פעם, את ההצגה משמעון פרס עצמו. בין השאר חזרה שלשום ציפי ליבני לאמרה של עזר ויצמן שלמען השלום היא מוכנה לחבוש שטריימל, לסלק את נפתלי בנט והבית היהודי ולהחזיר את החרדים, אם צריך, לממשלה, אותם חרדים שבגלל עמידתה הנחרצת נגדם לא הצליחה להקים ממשלה ב 2009 ולהביא לנו "שלום" כבר אז.  למעשה נוסחה שמכפיפה ענייני פנים וחברה, התפתחות כלכלית וצמיחה ואפילו שילוב מיעוטים לסוגיה היחידה של תהליך השלום. אכן ציפי ליבני חזרה, בכמה התבטאויות מהעת האחרונה, שחלק גדול מבעיותיה הפנימיות של ישראל יפתרו מעליהם יחד עם פתרון הסכסוך עם הפלשתינים. אפשר להתווכח עם ההנחה עצמה אבל עובדתית תהליך השלום שיעבד את החברה הישראלית זה מעל ל 25 שנה (מאז פרוץ האינתיפדה הראשונה ב 1987), הגדיר אותה  ואחראי להזנחה וחוסר הטיפול בתחומים רבים כמו הפער החברתי/כלכלי, יחסי דת ומדינה, שוויון בנטל, שילוב מיעוטים וקידום הפריפריה. יש מפלגות באופוזיציה כמו מפלגת העבודה (אני משער שאפילו מר"ץ) שהבטיחו רשת ביטחון לתהליך השלום. בנט יודע זאת, ביבי יודע זאת והמבנה הקואליציוני אינו מכשול בל יעבור אם יקרה הנס והתהליך ייהפך מסבב התגוששות מיותר לתחילתו של שלום אמיתי. החזרת החרדים לקואליציה כמפתח לשלום הוא אסון בטוח לעתיד מדינת ישראל ואני ממש לא נגד חרדים.

אפשר כבר לדמיין את ציפי ליבני בעוד 20 שנה, נניח כנשיאת המדינה, מדברת על הצורך  בשלום בר קיימא ביננו לפלשתינים כשכל העולם מריע לה ומוחא כפיים. אם החברה הפלשתינית תדמם בגלל האביב הערבי ו"השלום"  איש לא ממש יזכור זאת כמו שאיש לא ממש זוכר לפרס את מחיר הדמים, לנו ולפלשתינים, של הסכם אוסלו.



.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה