לפני כשלשה חודשים יצא ח"כ נפתלי בנט בחריפות נגד הסבב השני של שחרור אסירים. גם אם הטענות היו מוצדקות היו מי שהזכירו לו שזאת היתה החלטת ממשלה בידיעתו, למרות שהוא חמק מהצבעה ברגע המכריע, וכי היא מחייבת אותו. כל התנגדות לעיסקה הייתה צריכה להיות אז, במועד ההחלטה, טענו כנגדו. המחאה על שחרור העצירים אינה אלא ניסיון לגרוף קולות בראש מחנה הימין הסבירו, בצדק, שרי הממשלה התומכים בתהליך המו"מ (גם אני אגב תומך במו"מ).
אבל אותה החלטה גם קבעה מפורשות שלא תהיה במהלך המו"מ הגבלה על הבניה הישראלית בשטחים למרות שמזכיר המדינה ג'ון קרי ביקש את ישראל "לרסן", כלשונות, את הבניה. בהעדר הגדרות מה נקודת המוצא לריסון הזה וכמה לרסן ישראל, כשהיא בונה בשטחים, גם אם זה מעשה טיפשי, סך הכל ממצה את זכותה על פי ההסכם. היציאה של שר האוצר יאיר לפיד נגד הבניה שאותה הגדיר כ"רעה" והבטיח לעשות הכל שהבניה לא תצא לפועל (מה שלא יקרה ממילא בתקופת המו"מ אפילו תוארך בעוד שנה) אינה אלא תמונת ראי של נפתלי בנט. הרי גם הוא היה בהחלטת הממשלה לחדש את המו"מ עם הפלשתינים ביולי 2013, גם הוא יכל אז, במועד קבלת ההחלטה, להתנגד, להמריד, לפרוש ולעשות "הכל" כדי שההחלטה לא תיתקבל. משהתקבלה היא מחייבת אותו בדיוק כמו את נפתלי בנט - סך הכל הוא תמונת ראי של סינדרום "ניגזור קופון" מההחלטות של עצמנו על ידי יציאה נגדם.
לעצם העיניין, אין ספק שלישראל שיחרור האסירים אינו קל - שצריך לבלוע צפרדע קשה אבל מהסוג שמצבים מדיניים בינ"ל מחייבים מפעם לפעם. שלא כבעבר, ישראל לא יכולה להסכים לנוסחה שאת החלק שכואב לנו נמלא על קוצו של יוד ואת החלק שכואב לפלשתינים לא נמלא כי זה "מרגיז אותם" והם עלולים לפרוש מהמו"מ שלתנאיו כפי שהם הסכימו למפרע. לא פלא שמזכיר המדינה של ארה"ב, גם אם הוא חושב שהבניה היא מעשה איוולת המשבשת את המו"מ, לא מותח על ההחלטה ביקורת פראית. גם הוא מבין, אולי, שהיכולת שלו לדרוש משתי הצדדים פשרות כואבות בהמשך הדרך לא יכולה לקבל תוקף אם הוא מותח ביקורת ברגע שהחלטה מסוכמת על כל הצדדים, כולל הפלשתיני, לא מתגשמת כי הפלשתינים, בניגוד לסיכום מראש, מאיימים לפרוש מהמו"מ. אם תרצו הכרזת הבניה היא מבחן אמינות לסיכומים המדיניים שהושגו במסע הדילוגים המפרך של ג'ון קרי בקיץ אשתקד. אני אישית, לו הדבר היה בידי, הייתי ממשיך לאשר תוכניות בניה, בהתאם לסיכום המוקדם ודווקא בגללו, כמיבחן אמינות לכל המעורבים, אבל במנות קטנות, בלי הכרזות מרעישות כסוג של רצף עשייה והייתי מקפיד שהבניה תהיה רק בשטחים שנשאיר בידנו במסגרת חילופי שטחים מוסכמים.
החרם
לפני שנה, כשג'ון קרי ניכנס לתפקידו כמזכיר המדינה המו"מ בינינו לפלשתינים כבר היה תקוע כארבע שנים. העולם לא עסק בנו ובפלשתינים אלא בדברים חמורים הרבה יותר - התפוררות העולם הערבי. הסכסוך שפעם הגדיר את המזה"ת כמעט ונעלם מהתקשורת ומתשומת הלב, כך גם בעיסוק בחרם נגד ישראל. הנה כשהעיר מזכיר המדינה את הסכסוך לחיים, הפך אותו לעיסוקו העיקרי כמזכיר המדינה תוך שהוא מזניח נושאי ליבה אחרים באזור ובעולם, עלה בתיזמון מחשיד נושא החרם נגד ישראל. יש לא מעט הוכחות נסיבתיות והסכמה כללית בין רוב הפרשנים שהחרם על מה שמעבר לקו הירוק של האיחוד האירופי על השתתפות ישראל בתוכנית המחקר אופק 2020, שצצה לה בתיזמון מושלם עם חידוש יוזמת השלום של ג'ון קרי ושימשה לו ככלי לחץ על ישראל בשורה של ראיונות תיקשורתיים, הייתה פרי תיאום ושת"פ בין קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד וג'ון קרי.
כבר כתבתי כאן שלחרם האירופי נגד ישראל יש פוטנציאל מוגבל מאד. הוא בעיקרו חרם של כמה מדינות אירופאיות, כל מדינה והגדרותיה, על חלק מהמוצרים המיוצאים מישראל ושנוצרו במישרין או בעקיפין בשטחים שבמחלוקת כולל גילה ומזרח ירושלים.
פעם, משנות השיבעים, היו רבים בתוכנו שאיימו עלינו במלחמה "קשה מכל קודמותיה" היה ולא נתקדם בתהליך השלום מול הערבים. התקדמנו, עשינו שלום עם מצרים וירדן, הקמנו את הרשות הפלשתינית ב 1993 בהסכם אוסלו ויצאנו מלבנון. התוצאה שדווקא המהלכים האלה הביאו עלינו את האינתיפדה השניה, שחוץ ממלחמת השחרור ומלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה בתולדותינו במונחים של הרוגים ופצועים וקשה עוד יותר כי בניגוד למלחמת יום הכיפורים היא התנהלה בעורף הישראלי ולא בחזית. היום קשה למכור לציבור הישראלי, בייחוד נוכח התפרקות והתפוררות העולם הערבי, מלחמה קשה מכל קודמותיה היה ולא ננוע לעבר הפלשתינים. מתוך הנחה שבלי מסע הפחדה ישראל לא תרצה בשלום עם הפלשתינים נוצר "החרם האירופי" ונוצרה סימביוזה רעיונית שמזינה את עצמה בין מערכת הלחצים שבונה ג'ון קרי על ישראל לבין דמויות מבילות כמו ציפי ליבני ויאיר לפיד. שניהם מעצימים את מסע ההפחדה מבית מידרשו של ג'ון קרי. מה שמתמיה אותי שאם האיומים נכונים, יש בהם בשר והם עלולים, חלילה, להתגשם - למה שהפלשתינים ירצו להגיע להסכם בכלל או להסכם שישראל יכולה לחיות איתו בפרט. ממה ששמעתי לאחרונה הפלשתינים עדיין לא הצטרפו לתנועה הציונית ואם הם יכולים לסבך את ישראל בחרם בינ"ל הרי זה בונוס מצויין להסכם שממילא ספק אם יש להם בו עיניין. לנהל מדינה ערבית היום זה סיכון אדיר וסיכוי עצום למצוא את עצמך תלוי או בכלא. האם ציפי ליבני ויאיר לפיד לא מבינים שלאיים ולהפחיד את הישראלים בחרם בינ"ל זה תמריץ עצום לפלשתינים להגיע לחרם ולא לשלום?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה