לפני פלוש האמריקאים לעיראק, במרץ 2003, הם מינו מראש את הגנרל בדימוס ג'יי גרנר למושלה האזרחי הראשון שתפקידו לבנות ולשקם את המירקם האזרחי ואת שלטון החוק בעיראק. אלפי מומחים אמריקאים ניתחו כל היבט של ניהול עתידי של עיראק ויצאו עם תוכנית מפורטת. לא חסרים בארה"ב מומחים לעיראק, להיסטוריה, לחברה ולתרבות שלה אבל ארה"ב תמיד התקשתה להבין תרבויות וחברות אחרות עד הסוף, את העובדה שהאדם אינו דווקא דמוקרט בעצם מהותו אלא יצור עדרי, את העובדה ששאיפות לרווחה כלכלית אינם המניע היחיד והמרכזי וכי שינאה דתית ועדתית גוברת על שאיפות לרווחה כלכלית, כפי שהשתקף בדבריו של הנשיא אובאמה בפורום סבן במוצאי שבת האחרון. ארה"ב עדיין מתקשה להבין עד הסוף מושגים כמו שיבטיות, דימיון מזרחי, בקשיש ואת עומק השחיתות המובנת בתפיסות היסוד של החברה במזה"ת.
בקיצור תוכניתו של ג'יי גרנר, זו שעובדה על ידי טובי המומחים בארה"ב, קרסה בתוך כמה חודשים וכעבור חודשיים הוחלף ג'יי גרנר בפול ברומר. עד היום הביטחון הפנימי בעיראק לא מזכיר ולא קרוב לביטחון הפנימי שהיה בעיראק בימי זוהרו של סדאם חוסיין בשנות השמונים והתישעים. בכלל תוכניות הביטחון של ארה"ב, בין בעיראק שלאחר הנסיגה, בסומליה ב 1993, וכעת ליקראת הנסיגה מאפגניסטן מלאות בחורים. אמנם המנגנון הראשוני של אל-קאעידה חוסל אבל הרעיון וצאצאיו שולטים היום על שטחים עצומים במגרב, בתת הסהרה, בדרום חצי ערב, במרחבים המידבריים בין עיראק סעודיה וסוריה, ברוב אפגניסטן, בחלק מפקיסטן ובכל מקום בעולם המוסלמי שהמשילות בו מתערערת, כמו בסיני המצרית. למרות שאל-קאעידה כבר מאיים פחות על המערב הוא מפרק את מדינות ערב וחלק ממדינות האסלאם מבפנים. כעת קם לאל קאעידה יריב קיצוני ממנו - הסלאפים - השואפים להחזיר את האסלאם למקורותיו ולתקן, מבפנים, את החברות המוסלמיות. קשה להגיד שהמלחמה באסלאם הקיצוני והאלים היא ניצחון - מבחינת המערב היא תיקו ומבחינת ערב תבוסה גמורה לאיסלאם האלים - לאסונם של המוסלמים.
ישראל הייתה מוקפת באין ספור הסדרי ביטחון וכוחות בינ"ל. עד היום יש משקיפים של כוח אונצ"ו שהוקם כבר ב 1948, לצד יוניפי"ל שהוקם ב 1978, בדרום לבנון. ב 1967 פונה בתוך שבוע כוח האו"מ ברצועת עזה, שנועד לחצוץ בין ישראל למצרים, בעיקבות דרישה מצרית וצוות הפקחים הבינ"ל ברח ממעבר רפיח בתוך יממה כשהחמאס השתלט על עזה בקיץ 2005. לכוח הרב לאומי בסיני, שהוקם כחלק מהסכם השלום עם מצרים בספטמבר 1978 ועדיין קיים באופן סימלי/רישמי אך ללא הכוחות האמריקאים, אין כל השפעה אמיתית על השטח וכוח אונדו"ף ברמת הגולן לא מנע את מלחמת יום הכיפורים ולא מרתיע היום את הג'יהאדיסטים בסוריה - מי שמורתע זה המדינות שתרמו חיילים לכוח.
אגב באותו ההקשר גם מלחמת וויטנאם הסתיימה בהסכם שלום, הסכם פריז מינואר 1993 שהבטיח את עצמאותה של דרום וויטנאם ואת הנוכחות האמריקאית במסגרת "תוכנית ביטחון" לדרום וויטנאם. ב 30 באפריל 1975 חזה כל העולם במנוסת שארית הכוחות הדרום וויטנאמים והאמריקאים מוויטנאם. אני מעיז להאמין שגם את התוכנית ההיא עיבדו טובי המומחים של ארה"ב אז. קיסינג'ר אמר פעם שכל הסכם בינ"ל תקף ועומד כל עוד הכוחות הפוליטיים שמעצבים אותו שרירים וקיימים.
לקראת שיחות השלום עם סוריה בשפרדסטאון, ארה"ב, בינואר 2000, עיבדו מומחים אמריקאים תוכנית ביטחונית לישראל שתפצה אותה על נסיגה אפשרית מהגולן. נניח שהתוכנית הייתה מושלמת ומיושמת, מה היה ערכה נוכח התהפוכות הפוליטיות במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט היום? כמו שקיסינג'ר אמר, כשהמשוואה הפוליטית והכוחות בשטח משתנים באופן רדיקלי גם ההסדרים הביטחוניים והמדיניים מתמוטטים.
ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, התגאה בפורום סבן ביום שבת האחרון ש 160 מומחים מכל התחומים מעבדים תוכנית ביטחונית שתלווה את ההסדר עם הפלשתינים. יש לנו הרבה סיבות לדאוג כשמדובר בתוכנית אמריקאית וביחוד כשהיא אמורה להיות מיושמת בתנאים שמזכירים את דרום וויטנאם וועיראק. גם התוכנית הטובה ביותר לא תהיה חסינה משינויים פוליטיים בארה"ב לכיוון של בדלנות או התמקדות בדרום מזרח אסיה, היא לא תעמוד בהפיכה פוליטית אפשרית בירדן או התפוררות החברה הפלשינית במאבק פת"ח-חמאס והצלע החדשה, חבורות הסלאפים.
בסוף אסור לישראל אלא לשמור לעצמה את היכולת והזכות לפעול, כשצריך, בכוחות עצמה בכל מקום שצריך באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה