מה מוביל למה

בעיקבות שיחרור 26 אנשי הטרור הפלשתינים מהכלא עלתה הטענה ששיחרור האסירים העצים את הטרור הפלשתיני, לראיה ארבעת  הנירצחים מאז הגל הקודם של שחרור האסירים ב 07/2013.  הטענה היא מאד רופפת כי יש עוד שפע של סיבות להתעוררות גל האלימות הפלשתיני. מניסיוננו אנחנו יודעים שהמו"מ עצמו, עם או בלי שחרור אסירים, מגביר את התסיסה בחברה הפלשתינית. המאבק בין הפת"ח לחמאס  מתנהל בחלקו על גבינו במאמץ של כל צד להגביר את הלגיטמציה של עצמו ולהביך את הצד השני. האביב הערבי , שכבר קטף את חייהם של מאות אלפי ערבים,  מתסיס גם את החברה הפלשתינית ואפילו מעמדו הרופף של אבו-מאזן מוסיף למהומה.

האמת היא שהסיבה הראשונית לאלימות היא בכלל עצם קיומה של מדינה יהודית בלאומיתה במרחב ערבי, יהודית בזהותה במרחב מוסלמי, דמוקרטית במשטרה במרחב לא דמוקרטי  והגשמת המפעל הציוני בליבו של אזור מסוכסך, מלאכותי בעיצובו המדיני, המאוחד כמעט כולו  רק בשנאת ישראל  ואלים בכל דרכיו גזרו עלינו לחיות על חרבנו וגם לשלם לעתים בחיינו על הגשמת החזון. יתר על כן, משקלם של 57  המדינות המוסלמיות ו 22 המדינות הערביות, שעד לאחרונה חלשו על 70% ממאגרי האנרגיה העולמית ועל מיצרי ים חשובים לסחר העולמי אילצו את מדינת ישראל להתמודד בזירה העולמית בתנאים כמעט בלתי אפשריים נוכח רוב אוטומטי נגדה כמעט בכל מוסד בין לאומי. ברור שהתמודדות כזו על לגיטמציה, על קשרי מסחר וכלכלה ועל שיתוף בינ"ל גוזרים על ישראל, גם במרחב עויין, לתמרן פוליטית ולעשות סוגים שונים של מחוות וויתורים. תמיד עדיף מחוות טקטיות עם השפעה זמנית ממחוות אסטרטגיות עם השפעה ארוכת טווח. בקיצור  האלימות ביננו לערבים אינה תולדה של שחרור אסירים כזה או אחר אלא נובעת מכל תנאי הרקע שהזכרתי.

אחד האילוצים הקשים של ישראל זה לחיות ולהכיל את הסכסוך עם הפלשתינים. לנו יש אינטרס מובהק לנסות למצוא פתרון מדיני לסכסוך כדי להמעיט את האלימות ביננו אבל מבחינה בין לאומית אנחנו חייבים  להראות שאנחנו לפחות משתדלים - לכל דבר כזה יש סיכון ומחיר שאפשר להתווכח עליו אבל אפס כוונה, אפס ניסיון לפתור את הסכסוך ואפס סיכונים זה כניראה הסיכון החמור ביותר להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית  עם בסיס סביר של לגיטימציה ומיצוב בין לאומי.

אכן מעשיה של ישראל האיצו או בלמו את עוצמת האלימות נגדינו. מבצע קדש  ב 56 הקנה לישראל עשור של שקט יחסי. מצד שני מלחמת ששת הימים גררה את ישראל לארבע עשורים של אלימות מתפרצת   בצורות שונות. אין שום אפשרות לדעת מה היה קורה לו מיבצע קדש לא יצא לדרך או מלחמת ששת הימים לא התרחשה אבל קשה להניח שהשינאה נגדינו ונגד עצם קיומנו לא הייתה מתפרצת מפעם לפעם באלימות קשה במועדים שונים אם לא בגללנו אז בגלל התיסכולים הפנימיים של העולם הערבי.  

אפשר לעשות קשר קונקרטי טקטי של סיבה וסובב - מעשה ישראלי שהאיץ את האלימות והמאבק נגדנו בשלש מיקרים. המיקרה הראשון הוא עיסקת ג'יבריל מ 1985. יש התקבצות של עדויות שההתלהבות בחברה הפלשתינית מההישג ומעמד הגיבורים לו זכו המשוחררים בכפריהם בגדה ובעזה הניעו את ההתלהבות העממית של פרוץ האינתיפה הראשונה ב דצמבר 1987. האם ללא העיסקה הנוער הפלשתיני  היה מקבל את הנוכחות הישראלית בכניעה מתמשכת קשה להגיד - סביר שלא. בסוף, במועד או זמן אחר האינתיפדה הייתה פורצת אולי במתכונת אחרת. עיסקת ג'יבריל בשעתו, כמו עיסקת שליט הייתה כמעט אילוץ של דעת הקהל בישראל שאכפה עצמה על ממשלתה - לכן אפשר גם ליטעון שהעיסקאות היו חלק מהמחיר של היותנו חברה דמוקרטית שמשתדלת לא להיות חברה מגוייסת כל הזמן. בסוף הנורמליות של החיים באזור לא נורמלי כמו המזה"ת זה מרכיב כוח חשוב שאין לזלזל בו.

המיקרה השני היה הסכם אוסלו מ 1993 שלא שידרג את השינאה לישראל  אבל שידרג את היכולת המדינית והצבאית של הפלשתינים ליפגוע בנו (למען הגילוי הנאות התלהבתי בשעתו מההסכם).  לבד ממחיר הדמים הכניס הסכם אוסלו את ישראל למילכוד מדיני שממנו לא ניחלצה עד היום. מצד שני להניח שהיינו ממשיכים לשלוט בפלשתינים נוכח השלמה כנועה שלהם ושתיקה של העולם זה יותר משאלת לב מהסתברות סבירה.

המיקרה השלישי הייתה הנסיגה מלבנון ב 2000, שבה תמכתי בשעתו ואני עדיין חושב שהיא הועילה מאד לישראל עד היום, ודימוי קורי העכביש של חסן נאסראללה, מזכ"ל החיזבאללה, בהתייחסו לישראל.  בוגי יעלון, לימים הרמטכ"ל וראש אמ"ן בשלהי שנות התישעים של המאה שעברה, הזהיר כמה פעמים , עוד לפני  שנושא היציאה מלבנון תפס תאוצה, מפני התוכניות הפלשתיניות להשפיע על התהליך המדיני עם ישראל ועל הלגיטמציה של ישראל בעולם באמצעות גל טרור ענק. לכן אפשר להגיד על הנסיגה מלבנון שהיא אולי השפיעה על ההתלהבות והנכונות אבל לא על ההחלטה האסטרטגית של יאסר ערפאת ולא על התיזמון - כישלון שיחות קמפ-דיוויד 2 בקיץ 2000. תארו לכם שבנוסף לנטל הביטחוני על צה"ל באינתיפדה השניה היינו מחזיקים עוד 4 גדודי חי"ר משובחים  בתוך לבנון ומנהלים מלחמה יום יומית  מקבילה בחיזבאללה.

בראיה טקטית יש לימין ביד הוכחות שבחלק ממעשינו אנו האצנו את הטרור נגדנו (למשל מלחמת ששת הימים) ואולי העצמנו אותו  - ברור שלא יצרנו אותו. אין לנו מושג מה היה קורה אילו לא ניסינו כלל. ההנחה של הימין היא שהמשך השתלטותנו על הגדה, צימצום הדרגתי של השטח הפלשתיני וצימצום מרחב ההתבטאות הפוליטית שלו  היה עובר בשקט וללא אלימות אין לה על מה להסתמך.

לסיכום, החברה הפלשתינית מאיימת על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ישראל לא פטורה מניסיון להגיע לייצוב פוליטי של יחסינו עם הפלשתינים ועצם הניסיון חשוב לישראל גם במיצובה הבין לאומי. כמו בכל מעשה פוליטי גדול אנחנו גם לוקחים סיכונים, בדיוק כמו שהמיפעל הציוני עצמו היה סיכון עצום, כי אין הישג בלי סיכון. כמובן ששגינו בעבר, כמובן שנישגה בעתיד אבל אנחנו לא פטורים מליזום, לנסות ולקחת סיכונים. גם אם הימין צדק בכמה נקודות טקטיות הוא לא צודק  בתיזה שהתחליף שלו  - אפס סיכונים  - לא מוביל לסיכונים אחרים ועדיין מאפשר לנו להיות מדינה יהודית דמוקרטית.  אם אנחנו חולקים על המטרה "מדינה יהודית דמוקרטית" אז הוויכוח הוא במישור אחר - לא מישור שיחרור האסירים.