או מאין למערב החוצפה והיהרות לדרוש מכולם לשכפל את המודל של דמוקרטיה מערבית .
בעיקבות הסכסוך בינינו לפלשתינים וביתר שאת לאחר תהליך אוסלו מ 1993 הדביק לעצמו מחנה השמאל בישראל את התווית "מחנה השלום". ברור לפי התווית שהם רואים את עצמם כאנשים טובים שוחרי שלום ואת מי שחושב אחרת כאנשים פגומים שפשוט לא רוצים שלום, אולי אפילו מאוהבים במלחמה. התווית דחקה הצידה דיון אמיתי במצב, בדאגות הביטחון של ישראל והבטחת קיומה של האוכלוסיה היהודית כאן בארץ, בסוגיות של זהות לאומית ואפילו בדיון על מהות הסכסוך. "מחנה השלום" ראה את הסכסוך כטריטוריאלי גרידא. מי שאוהב שלום כמותם ודאי לא ידחה את השלום תמורת כמה גבעות חסרות ערך אי שם.
מעיון בעובדות היבשות ממבט של חייזר שזה עתה נחת באזורנו רוב העימותים האלימים, רוב הקורבנות, "קורבנות השלום" גם אצלנו וגם אצל הפלשתינים, שילמו בחייהם על תהליכי שלום עקרים דווקא כשהאווירה הייתה אופטימית והתהליך הניצחי היה חי ובועט. בימי ממשלות שכביכול לא אוהבות שלום, זו של בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו, ראש ממשלה כבר 9 שנים במצטבר, מספר האבדות בנפש וברכוש התגמד אל מול מספר ההרוגים אפילו רק בתקופתו הקצרה של אהוד אולמרט, כשנתיים וחצי - מעל ל 180 הרוגים ישראלים. האינתיפדה השניה, זו שגבתה 6500 קורבנות פלשתינים ו 2300 קורבנות ישראליים, פרצה דווקא מתוך המחוות מרחיקות הלכת של אהוד ברק בועידת קמפ דיוויד באוגוסט 2000. למעשה אפשר להגיד שעובדתית ומתוך עיון במחיר ההרוגים והפצועים והמחיר הכלכלי מחנה "השלום" הוא מחנה לוחמני של מלחמות והרג ומחנה "אוהבי המלחמה" הוא מחנה שלום שמצליח לקיים שיגרה לא מדממת גם אצלנו וגם אצל הפלשתינים. בהפוך על הפוך שלום זה מלחמה ומלחמה זה שלום.
למרות העובדות היבשות פנו אלי מהמועצה לשלום וביטחון לפני כחצי שנה להשתתף בפנלים מטעמה כמייצג "מחנה השלום" כי אני הרי בעד שלום. במוסף סוף השבוע של מעריב מ 16/08/2013 התבכיין אורי סביר, מאדריכלי אוסלו, והגדיר את עצמו כמי שחש שהוא "בודד בתשוקה לשלום" - הייתי אומר שהמשפט הוא יותר מיסטי ודתי מריאלי (אנשי השמאל היו וודאי לועגים לכל מי שהיה מנמק את פועלו הפוליטי ב"תשוקה לקירבתו של אלוהים"). ברור מהמובאה לעיל שהשליטה על מערכת המושגים והגדרת "התקינות הפוליטית" היא כוח פוליטי רב עוצמה שביכולתו לטשטש מציאות קיימת ולהאדיר מציאות שהיא במידה רבה מדומיינת כאילו היא גם ריאלית וגם מוסרית.
המערב כפי שהתעצב אחרי מלחמת העולם השניה מרבה להשתמש בווריאציה משלו ל"מחנה השלום". הוא קורא לגירסה שלו "ערכים אוניברסליים" שהוא כביכול פועל בשמם למען האנושות. הערכים האוניברסליים כוללים כמובן את קדושת החיים, את שיוויון בני האדם כולל שיוויון האישה והזכות לחופש אישי ודמוקרטיה מערבית. אלא שהערכים האלה מעולם לא היו באמת אוניברסליים. סטלין אמר פעם שמותו של אחד זו טרגדיה ושל מיליון סטטיסטיקה יבשה. מעשי הטבח בעולמנו מאז 1945, שני מיליון ההרוגים האזרחיים במלחמת וויטנאם 1963-73, מיליון ההרוגים האזרחיים במלחמת אלג'יריה בשנות השישים, מעשי הטבח באפריקה ובעיקר טבח ההוטו בטוטסי ברואנדה ב 1994 , מלחמת דרום סודן והטבח בדרפור הנימשך בימינו אלה, ביחד מעל ל 2.5 מיליון בני אדם, שדות הקטל בקמבודיה, המלחמה בצצניה, מלחמת איראן עיראק בשנות השמונים עם מיליון הרוגים והרשימה יכולה להמשיך הלאה, מעידים כאלף עדים שקדושת חיי אדם הם לא, דגש לא! ערך אוניברסלי. זה ערך מערבי כשמדובר בהרוגים מערביים. למערב עצמו יש יד רבה במעשי הטבח בעולם וכבר הזכרתי את אלג'יריה וויטנאם. אגב סט הערכים המזרחי דווקא מדגיש את ה'הרמוניה' כחשובה יותר מחיי האדם הבודד.
הדבר היחיד שעדיין נותר מהאימפריות הקולוניאליות של העבר שנותן להן עוצמה בזירה הבין לאומית וזכות להתערב ככל הנידרש לפי האינטרסים שלהם זה השליטה על התקינות הפוליטית. הרי למעשה אין לבריטניה ולצרפת שום רלבנטיות לבעיות האמיתיות של המזה"ת ושום סיבה להיות חברות קבועות במועצת הביטחון. להודו וברזיל יש היום השפעה אזורית גדולה יותר אבל הם לא שולטים בתקינות הפוליטית. לכן, אפשר להניח, שעד שהמציאות המרה לא תפרק את מועצת הביטחון של האו"ם ימשיכו מעצמות המערב הדועכות לאחוז בזכותן להגדיר מה טוב ומה רע לתועלתן בדיוק כמו שסעודיה דבקה בנפט ואיראן בתוכנית הגרעין שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה